סעיד נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.המערער הורשע ביום 8.11.09 לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בפני בית משפט השלום בחדרה (סגן הנשיא השופט א. גופמן), בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת חבלה ובאיומים, עבירות שבוצעו ביום 20.6.05. בית המשפט אישר את עיסקת הטיעון וגזר על המערער 4 חודשי מאסר בפועל, "כאשר עונש המאסר ירוצה בעבודות שירות, במידה והנאשם יתאים לכך", וכן עונשים נוספים. לאחר גזירת העונש, נשלח המערער לממונה על עבודות שירות שייתן חוות דעתו לגבי התאמת המערער לריצוי עונש המאסר בפועל במסגרת עבודות שירות.

הממונה על עבודות שירות בחן את ענינו של המערער וקבע שהוא אינו מתאים לעבודות שירות, לאור העובדה שבעבר ריצה עונש מאסר בפועל במסגרת עבודות שירות של 5 חודשים, אותן החל בחודש ינואר 2008 וסיימן רק בספטמבר, באיחור של ארבעה חודשים, תפקודו בעת הריצוי היה לקוי מאד, הרבה להעדר ולאחר, וחוות הדעת שנכתבה בסיכום עבודתו היתה שלילית.

לבקשת המערער, בחן הממונה שוב את עניינו וקבע כי לאחר התייעצות ובדיקת התיק מחדש, לא מצא מקום לשנות את עמדתו, היות וסיים לא מכבר לרצות מאסר בעבודות שירות בו תפקד באורח לקוי, נהג לאחר ולהעדר ללא אשור אף שהוזהר מספר פעמים בשיחות ברור שנערכו עמו, והתקבלו תלונות מצד המעסיק על תפקודו.

לפיכך, החליט בית המשפט קמא כי המערער ירצה את המאסר בן 4 חודשים מאחורי סורג ובריח, ולא במסגרת עבודות שירות.

על כך הגיש המערער ערעור זה.

2.לטענת המערער, הרחיק הממונה על עבודות שירות לכת, כאשר קבע שאין הוא מתאים לעבודות שירות רק בשל תיפקוד לקוי בעת שביצע עבודות שירות בינואר 2008, וקביעתו לוקה בחוסר סבירות קיצוני. לטענתו, העובדה שהרבה להיעדר בעבר אינה מלמדת בהכרח על נסיבות קיצוניות שכן הממונה על עבודות שירות לא בחר בעבר באפשרות של הפסקת עבודות השירות ואיפשר לו לסיים את עבודות השירות בהצלחה, הגם שבאיחור. הדבר מלמד שהממונה קיבל מהמערער הסבר המניח את הדעת לענין היעדרותו.

עוד טען המערער, כי הממונה שגה כאשר למד מהעבר על העתיד. ולדעתו, עליו לתת התייחסות להווה בלבד. לטענתו, קביעת הממונה היא השערה וספקולציה. בידו להפסיק את עבודות השירות אם יפר את הכללים שוב. זאת ועוד, נטען, כי הממונה לא נתן משקל לעובדה שחלפו שנתיים וחצי, בהן השתנו נסיבותיו של המערער, שהיה בסערת הליך גירושין ואילו כעת הוא גרוש שחייו התייצבו ואין סיבה שיזיק לעצמו.

המערער הוסיף וטען, כי סמכות הממונה כפופה לסמכות בית המשפט, המחליט אם העונש יבוצע במסגרת עבודת שירות, וכי במקרה זה, שגה בית המשפט כשקיבל את עמדת הממונה על עבודות שירות, ואם היתה בפני בית המשפט חוות דעת שלילית בטרם גזירת דינו, ניתן לומר בוודאות שבית המשפט היה גוזר עונש קצר יותר, מכיוון שארבעה חודשי מאסר בפועל אינם זהים לארבעה חודשי עבודות שירות.

3.המשיבה בקשה לדחות את הערעור באומרה כי יש לדחות את הטענה על כך שבית המשפט גזר את דינו של הנאשם בטרם קיבל את חוות דעתו הממונה, בניגוד להוראות סעיף 51ב (ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, שכן, היה זה ב"כ המערער שביקש כי דינו של המערער ייגזר באותו יום, לפני קבלת חוות דעת הממונה. נציין, כי בית המשפט נתן את גזר הדין ביום 8.11.09, שלושה ימים לפני חקיקת תיקון 102 לחוק העונשין, שאסר על בית משפט לגזור דינו של נאשם לעבודות שירות טרם קבלת חוות דעת הממונה.

לטענת המשיבה, הממונה על עבודות שירות בחן שוב את ענינו של המערער והגיע לאותה מסקנה, על פי נסיון העבר, ואלו שיקולים סבירים ועניניים. ההסדר היה כפוף לחוות דעת הממונה והעונש הוא בטווח ההסדר, והוא הסדר מקל, ולכן, יש לדחות את הערעור.

4.אנו דוחים את טענת המערער, כי הממונה אינו רשאי ללמוד מנסיון העבר על העתיד. כפי שטען המערער בצדק, הממונה על עבודות שירות הוא רשות מינהלית החייבת לשקול מעשיה בסבירות. "רשות מנהלית סבירה, כמו כל אדם סביר לא תקבל החלטה אלא על יסוד תשתית של עובדות" (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית כרך ב', עמ' 734-735 (תשנ"ו-1996)).

כפי שנקבע בבג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, הגב' שולמית אלוני, פ"ד מח(5) 412 (1994), "תשתית העובדות צריכה להיות כזאת שרשות סבירה היתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה. בלשונו של השופט ברק בבג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29: "המבחן הוא, אם כל החומר הרלוואנטי יש בו כדי להביא את הרשות המינהלית, שעה שהיא פועלת כרשות מינהלית סבירה, לידי קביעתו של המימצא, אותו קבעה הלכה למעשה. אם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, לא יתערב בית המשפט, חרף העובדה שהוא עצמו היה מגיע לממצא אחר". נסיון העבר הוא בסיס עובדתי סביר להחלטה מינהלית, (בג"צ 96 / 5240 אברהים סלח ג'ועמיס נ' שר הפנים פ"ד נא (1) 289). נסיון קודם עם המערער לגבי ביצוע לא הולם של עבודות שירות, הוא בסיס עובדתי סביר להחלטת הממונה על עבודות השירות (עפ"ג (מחוזי מר') 6254-12-08 עליאן אבו מועמר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(1), 8742 , 8743 (2009); רע"פ 06 / 935 עלי מנסור נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 06 (16) 809], עמוד 1).

על כן, אנו דוחים את טענת המערער, כי החלטת הממונה, לפיה, על פי נסיון העבר אין המערער כשר לעבודות שירות, לוקה באי סבירות המחייב שינויה.

5.אנו דוחים גם את טענת המערער, לפיה העובדה שהממונה לא הפסיק את עבודות השירות הקודמות של המערער, אלא אפשר לו בסופו של דבר להשלימן, למרות היעדרויותיו, מצדיקה התעלמות מניסיון עבר זה. הממונה הפעיל את שיקול דעתו לטובת המערער, ולמרות שהיתה בידו הסמכות להפסיק את עבודות השירות לנוכח התנהגותו של המערער, לא הפסיקן.

שיקול דעת זה, שנעשה לפנים משורת הדין, לא עשה את המערער ראוי לעבודות שירות אלא רק ראוי לכך שעבודות השירות שכבר הוטלו לא יופסקו. תוצאה אחרת תוביל לכך שהממונה יפעיל תמיד את שיקול דעתו לכך שיופסקו עבודות השירות, מחשש פן פעולה שאינה תקיפה מספיק תתפרש לאחר מכן כהסכמה וכאישור למעשיו של עובד השירות.

נציין, כי לחובת המערער נזקפו על ידי הממונה על עבודות שירות לא רק העדרויותיו אלא גם חוות הדעת השלילית של מעבידיו, שמן הסתם התקבלו לאחר ביצוע עבודות השירות.

יתר על כן, הממונה שקל גם את נסיבותיו האישיות של המערער ואת הסבריו בדבר תקופת הגירושין שבה היה שרוי, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלבנטיים, החליט שהמערער אינו מתאים לעבודות שירות. לאור העובדה שהמערער כבר נשלח לבדיקה חוזרת על ידי הממונה, אין טעם לשלוח אותו שוב לבדיקת הממונה. מן הסתם, העבר לא ישתנה. הגם שדברי הממונה על עבודות שירות הם המלצה בלבד, וההחלטה הסופית בידי בית המשפט, אין אנו רואים מקום להורות על הממונה העסקת המערער בעבודות שירות כאשר החליט שהמערער לא מתאים, מסיבות סבירות ועל פי תשתית ראויה ובגדר שיקול דעתו.

6.המערער טוען, כי זכותו נפגעה משום שעונש המאסר נגזר עליו עוד בטרם חוות דעת הממונה, ואילו היה בית המשפט יודע שהמערער לא יוכל לרצות עונשו בעבודות שירות, היה קובע עונש קצר יותר. אכן, על פי הדין שחל על המערער קודם התיקון, מן הראוי היה שהעונש יגזר לאחר חוות הדעת של הממונה על עבודות שירות, אך היה זה ב"כ המערער שביקש לגזור את עונשו לפני קבלת חוות דעת הממונה. על כן, לא נגרם למערער עיוות דין כתוצאה ממעשה שנעשה לפי בקשתו, וחל האמור בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982, לפיו "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין".

7. על פי כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.