סעדיה נ' רון ואח'

פסק - דין

מבוא ורקע עובדתי ;

זוהי תובענה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תשל"ה 1975 (להלן : חוק הפיצויים).

הצדדים נחלקו הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק, לנוכח כפירתה של הנתבעת 2 באירוע הנטען בכתב התביעה.

התובעת ילידת 1959 טוענת בכתב התביעה כי בתאריך 23.02.05 עת שנסעה באוטובוס שהיה נהוג על ידי הנתבע 1, היא היתה מעורבת בתאונת דרכים שארעה לה במהלך ירידתה מהאוטובוס ונגרמה לה חבלה סיבובית של קרסול רגל שמאל.

מתצהירי העדויות הראשיות, עולה הגרסה הבאה:"בתאריך 23.2.05 בשעה 10:30 נסעה התובעת באוטובוס דן, קו 51 מצומת עלית לכיוון מזרח, באותו יום היא לא עבדה והיא יצאה לקניות מאחורי "עלית" בחנות של מוצרים חד פעמיים. התובעת קנתה קופסה של קרם, כוסות חד פעמי ומגבוני נייר ומשם עלתה לאוטובוס קו 51. כאשר הגיעה התובעת לתחנה שממול למכון "מור" היא התחילה לרדת במדרגות הקדמיות של האוטובוס ובמהלך ירידתה במדרגות, כאשר הניחה את רגלה השמאלית על הכביש ובעוד רגלה הימנית על המדרגה האחרונה של האוטובוס, התעקמה רגלה השמאלית בתנועה סיבובית והתובעת התיישבה עליה. שני אנשים שהיו סמוכים אליה הזיזו את התובעת למדרכה והנהג של האוטובוס סגר את הדלת והמשיך לנסוע. התובעת ישבה על שפת המדרכה כחמש – עשר דקות ואז כאשר חשה הקלה מסוימת היא התחילה להתקדם תוך כדי קפיצות על רגל אחת עם הפסקות כל מספר מטרים כאשר היא נעזרת ונתמכת בקירות, מכוניות ועמודים עד שהגיעה לקופ"ח ברח' אלי הכהן – מרפאת בלומנטל, שם היתה קבועה לה בדיקת עיניים בשעה 10:30. לאחר הבדיקה התובעת לקחה מונית הביתה והזעיקה את בעלה באמצעות בתה הקטנה מעיין, בעלה עבד באותה עת בחנות דגים משלו בפרדס כץ והוא הגיע לבית תוך מספר דקות ולקח את התובעת לבית החולים 'בילינסון'".

הנתבעים הכחישו כי התובעת נפגעה בתאונה כלשהי הקשורה לאוטובוס, לחילופין הכחישו את הטענות לשאלת הנזק וטענו כי התובעת נפצעה בנסיבות המהוות תאונת עבודה.

בפרשת התביעה העידו, התובעת בעצמה, בעלה מר הרצל סעדיה, בנותיה גב' קטי מרימו ו – גב' לידיה כהן.

לנתבעת העידו, מר יעקב נוגזר אללשווילי (חוקר פרטי) וגב' עליזה כדורי.

דיון ומסקנות;

בחנתי את עדויותיהם של עדי התביעה ובפרט את עדותה של התובעת לגבי השתלשלות האירוע ומהלכו, ומצאתי בהן מספר סתירות מהותיות, שהובילו למסקנה, שהתאונה אירעה בנסיבות שונות מאלה שתוארו בכתב התביעה ולמצער, יש בהן כדי להקים ספק מובנה מכוחו יש להורות על דחיית התביעה.

אין חולק כי התובעת נפגעה בתאונה באותו יום, כי התובעת פנתה לביה"ח בילינסון, ושם דווח בחדר המיון כי "התובעת סבלה מחבלה סיבובית בקרסול שמאל, בזמן שירדה מהאוטובוס". יחד עם זאת, הנתבעים גורסים כי יש להניח כי התובעת נפגעה באותו יום בקרסול רגלה השמאלית, אך הם דוחים מכל וכל את הגרסה שהועלתה על ידי התובעת, ולדידם התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נפילתה הייתה קשורה לאוטובוס דן הנהוג ע"י הנתבע 1.

כאן המקום לציין כי אין לדרוש בהכרח מהמבטח להציג גרסה פוזיטיבית וחד-משמעית באשר לנסיבות התאונה. מטבע הדברים, פעמים רבות המבטח נמצא ב' נחיתות ראייתית' ביחס למבוטח, שנסיבות האירוע אמורות להיות בידיעתו. מכאן נובעת חובתו של המבוטח לשתף פעולה עם המבטח בבירור החבות, חובה המעוגנת כיום בסעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם". ראה ת"א (חיפה) 1130/05 אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2008(2), 1405).

אומר כי ניכר מעדויות התביעה, כי עניין לנו בעדויות שהתאפיינו בתום לב מעושה, שזורים ורצופים בהם אי דיוקים, סתירות ובקיעים בנקודות קריטיות, אשר בסה"כ הקימו יחדיו, ספק מובנה בעדות בכלל והביאו לכרסום בגירסת התביעה כולה.

נוסף, עדותה של התובעת באשר לנסיבות קרות התאונה הינה בבחינת עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א 1971 ואשר מחייבת כלשון הפקודה פירוט ונימוק של בית המשפט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו: "בית המשפט, לא יפסוק בהליך אזרחי, בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו, מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה". ראו לעניין זה ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין, פ"ד מט (2) 77,87.

ייאמר כי אין בעדויות התביעה כדי למלא אחר דרישות סעיף 54 (2) לפקודה, לא כל שכן כאשר העדויות מצד התובעת נמסרו על ידי בני משפחתה הקרובה בלבד, שהינם בעלי עניין, עובדה המחייבת לכשעצמה משנה זהירות.

ככלל לנתבעת המבקשת להתמודד עם גרסת תאונה כאמור, אשר אין עדים אובייקטיבים וחיצוניים לאימותה, נאלצת להסתמך על סתירות המתגלות בעדויות, גם בנושאים שוליים. לסתירות אלו יש חשיבות כמובן רק אם יש בהם להצביע על חשד לאי אמירת אמת, וכלל שאין מקורן באי דיוקים טבעיים ואנושיים, בפרט כשמדובר באנשים פשוטים המתבקשים לשחזר אירועים שאירעו לפני שנים כשבמרכזם, בדרך כלל חוויה טראומטית.

ניסיון החיים מלמד כי סדקים ובקיעים בגרסאות המוצגות, מתגלים דווקא בנקודות שוליות, כאשר אין לצפות לסתירות כאלה בגרעין הגרסה ובנושאים המרכזיים. בענייננו את הסתירות העולות מגרסאות עדי התובעת, לא ניתן לתרץ רק בגורם האנושי הטבעי כאמור, ויש בקיומן בנסיבות, כדי לכרסם באופן ממשי ממשקל העדויות.

וביתר פירוט לנקודות המרכזיות;