סעדון נ' עירית עפולה

פסק דין

פתח דבר

1.לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה שאירעה לו ביום 19.3.05, עת החליק ונפל במהלך השתתפותו בצעדת יערות גבעת המורה שאורגנה על ידי הנתבעת.

2.הנתבעת כפרה באחריותה לפצות את התובע בגין נזקיו וטענה, כי התובע נפל ונפגע עקב סיכון סביר וטבעי הטמון בכל הליכה בחיק הטבע, ולפיכך אין להטיל עליה אחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו לו.

3.לאור המחלוקת בשאלת החבות, הוריתי על פיצול הדיון באופן שתידון תחילה שאלה זו.

נסיבות האירוע

4.בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי בזמן הליכה במסלול שנקבע על ידי המארגנים מטעם הנתבעת, ולאור תנאי השטח הקשים, הוא החליק כאשר דרך על קצה שביל ההליכה, ונפל למדרון תלול מאוד. כתוצאה מכך הוא נחבל בכף ובקרסול רגל ימין. באשר לסיבת החלקתו טען התובע בתצהירו, כי שביל הצעדה שנקבע "היה חלקלק, מלא במכשולים (אבנים חדות ובולטות, עפר חלקלק)", שגרמו לו להחליק וליפול למדרון התלול. לטענתו, באותה צעדה נפלו ונפגעו גם אנשים אחרים שהשתתפו בצעדה, וזאת כתוצאה מתנאי השטח הבלתי סבירים.

5.לתמיכה בגרסתו הגיש התובע תצהיר עדות ראשית של העד משה מצליח, שאף הוא השתתף בצעדה. בסעיף 3 לתצהירו טען העד מצליח, כי הוא הלך בצעדה אחרי התובע וראה "אותו בעת שהחליק על עפר חלקלק, חצץ ואבנים בולטות ונפל למדרון תלול". לדבריו, "מדובר היה בשביל הליכה יערי, חלקלק ומלא במכשולים (אבנים חדות ובולטות, עפר חלקלק וחצץ) ובצד השביל משמאל מדרון תלול".

6.התובע והעד מצליח טענו, כי התאונה אירעה כאשר הגיעו לאמצע מסלול ההליכה, וכי לפני תחילת הצעדה הם לא קיבלו שום אינפורמציה אודות מסלול ההליכה, הסברים או הנחיות כלשהם באשר לאופי המסלול ולצורך בנקיטת זהירות מיוחדת בעת ההשתתפות בצעדה.

טענות הצדדים

7.בסיכומיו טען התובע, כי הנתבעת התרשלה בכך שהיא אפשרה קיום הצעדה בשביל מסוכן, שהתגלו בו מכשולים ומפגעים חמורים אשר סיכנו את המשתתפים בצעדה וחשפה אותם לסיכון בלתי סביר. הוא טען עוד, כי לאחר שהנתבעת בחרה את השביל הספציפי לקיום הצעדה, הייתה מוטלת עליה החובה לערוך סריקות וסיורים במטרה לנטרל את המפגעים והמכשולים שיצרו סיכונים בלתי סבירים, לרבות הצבת מעקות במקומות בהם קיימים מדרונות תלולים שמהם נשקפה סכנה בלתי סבירה למשתתפים. חובה זו להציב מעקות מתחדדת לאור העובדה כי הנתבעת אפשרה במהלך הצעדה לכלי רכב לעבור במקום, דבר אשר דחק את המשתתפים לשולי הכביש וקירב אותם למדרונות המסוכנים.

8.הנתבעת טענה מנגד, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי הוא נפל למדרון תלול, כנטען על ידו, או עקב סיכון בלתי סביר שהיה טמון בשביל ההליכה. לטענתה, התובע נמנע מלצלם את המדרון התלול שכביכול אירעה בו התאונה, והסתפק בטענה סתמית וכללית, כי הוא נפל למדרון תלול. הנתבעת הוסיפה, כי מהתמונות שהוגשו על ידה ניתן להבחין כי מדובר בשביל הליכה רחב ונוח להליכה ושממנו לא נשקפה למשתתפים בצעדה סכנה כלשהי. בנסיבות אלו, כך נטען, משלא עלה בידי התובע להוכיח התממשותו של סיכון בלתי סביר, אין להטיל עליה אחריות בשל עצם פציעתו.

עוולת הרשלנות – המסגרת הנורמטיבית

9.לא צריכה להיות מחלוקת, כי מארגן צעדה חב בחובת זהירות מושגית כלפי המשתתפים בצעדה, ועל כן נושאת הנתבעת בחובת זהירות כלפי התובע. שאלה אחרת היא, האם, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית והאם חובה זו הופרה. המבחן שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הוא מבחן הצפיות. כלומר, האם הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את הנזק. השאלה אם הנתבעת הייתה יכולה לצפות את הנזק היא שאלה טכנית-פיזית, דהיינו האם נתבע סביר יכול מבחינה פיזית לצפות את הנזק שנגרם. השאלה אם הנתבע צריך לצפות את הנזק היא שאלה ערכית, אשר התשובה עליה נגזרת משיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה. במילים אחרות, לא כל נזק שניתן לצפותו מבחינה טכנית, צריך לצפותו מבחינה ערכית, והתשובה לשאלה אם הנתבע צריך לצפות את הנזק נגזרת גם משיקולים ערכיים.

10.בהתאם לכללים אלה נקבע, כי קיימים סיכונים סבירים וטבעיים שאדם יכול מבחינה פיזית לצפות, אך מבחינת מדיניות שיפוטית, אין זה ראוי להטיל בגינם אחריות, מאחר שהנתבע אינו צריך לצפותם. בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(1) 113 נקבע:

"מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים ... אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית." (שם, בעמ' 126/27)

במקרה אחר עמדתי על האבחנה בין סיכון רגיל וסביר שאינו מטיל אחריות בנזיקין, לבין סיכון בלתי סביר שכן מטיל אחריות בנזיקין וקבעתי:

"כאשר הנזק נגרם עקב סיכון חריג, שאינו נובע באופן רגיל מהפעילות הספורטיבית או הטיול בטבע, נקבע כי התממשות סיכון כזה עלולה, בנסיבות מסוימות, להטיל אחריות בנזיקין. כך למשל, כאשר במגרש בו מתקיימת פעילות ספורטיבית קיים מפגע נסתר, כגון בור פעור או מכשול אחר, היתקלות בבור או במכשול אינה נמנית עם הסיכונים הטבעיים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עוד נקבע, כי כאשר מסלול הטיול שנבחר יוצר סכנה חריגה, התממשות הסכנה וגרימת הנזק לא תיחשב כהתממשות של סיכון סביר שאינו מטיל אחריות בנזיקין.

במקרים אלה, כאשר הסיכון שהתממש חורג מהסיכונים השגרתיים הטמונים בפעילות שבוצעה, כגון בור פעור במגרש כדורגל, מפגע שהיה מונח על המדרגות כגון סבון נוזלי, וכן מסלול הליכה מסוכן במיוחד, משנה הסיכון את אופיו והופך להיות סיכון חריג ובלתי סביר, ולכן הוא "יוצא" ממשבצת הסיכונים הטבעיים והרגילים ו"נשאב" אל תוך הסיכונים שאינם בגדר סיכונים רגילים, שהמזיק יכול וצריך לצפות אותם." (ת"א 5477/06, חנה חמונה נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ)

11.דברים אלה שנאמרו ביחס להשתתפות התובעת שם בטיול שאורגן ע"י אגד יפים באותה מידה בענייננו. השתתפות בצעדה טומנת בחובה סיכונים סבירים שאינם מטילים אחריות בנזיקין, וסיכונים בלתי סבירים, שכן יש להטיל בגינם אחריות. כך למשל, החלקה על עפר, דריכה על אבן שבלטה מהאדמה, נפילה עקב הפרשי גובה, או קיומן של מהמורות קטנות בדרך עפר, כל אלה הם סיכונים סבירים שאין להטיל בגינם אחריות בנזיקין.