סעד כספי בגין שיתוף ספציפי בדירת במגורים

1. תביעה, אשר הוכתרה בכותרת "תביעה לפינוי מושכר" המוגשת על ידי שני אחים, כנגד גרושת אחד מהם. הגרושה מתגוררת יחד עם מי מילדיה, אשר אחד מהם קטין, בן כשלוש עשרה שנים, באחת הדירות בבניין, נושא ההליך דנן, ומשכירה את שלוש הדירות האחרות בו לצדדים שלישיים, תמורת דמי שכירות אותם היא מקבלת לידיה. יוער, כי יתר הילדים בגירים, חלקם נשואים וחלקם לומדים או סיימו לימודים אקדמאיים.

עיקר טענות הצדדים

1. לשם הבהרת המחלוקת אציין בקליפת אגוז את גרסאות הצדדים. לגרסת התובעים, על חלקת קרקע השייכת מזה שנים רבות למשפחתם בנו התובע מס' 2 (להלן – "י.א.ג."), ולאחר מכן התובע מס' 1 (להלן – "ע.א.ג.") בניין מגורים (להלן – "הבניין"), הכולל מספר דירות (ארבע מהן בנויות לגמרי, בשתי הקומות התחתונות). הבניין נבנה בשלבים, כאשר את שתי קומותיו התחתונות בנה י.א.ג. (באמצעות אנשי מקצוע), ואילו את שתי הקומות העליונות, אשר בנייתן טרם הושלמה, בנה ע.א.ג. (אף כאן באמצעות אנשי מקצוע).

1. בניית הבניין נועדה למגורי י.א.ג., הנתבעת (להלן – "נ.א.ג.") (שניהם יחדיו להלן – "בני הזוג") ובני ביתם ומומנה הן מסכומי כסף שחסך י.א.ג. והן מהלוואות שלווה י.א.ג. מע.א.ג. לאחר שהושלמה בניית חלק מהדירות בבניין עברו בני הזוג ובני ביתם להתגורר באחת הדירות בבניין, בקומה הראשונה, ולאחר השלמת בניית ושיפוץ הדירות בקומה השנייה עברו להתגורר בדירה בקומה השנייה של הבניין (להלן – "הדירה").

1. לימים נקלע י.א.ג. לקשיים כלכליים וביקש למכור את הבניין לשם פירעון חובותיו, הן כלפי ע.א.ג. והן כלפי אחרים. אזי הסכימו התובעים, כי ע.א.ג. ירכוש את זכויות י.א.ג. בבניין תמורת סך 50,000 דינר ירדני, ובשנת 2006 כרתו הסכם מכר בפני נוטריון (להלן – "הסכם המכר"). בעדותם בפני הבהירו התובעים, כי סוכם ביניהם אף על מחילה על חובו של י.א.ג. כלפי ע.א.ג., אשר הסתכם באותה העת בסך 70,000 דינר ירדני. עוד סוכם בין התובעים, כי י.א.ג. יוסיף ויתגורר יחד עם בני ביתו בדירה כשוכרים. כפועל יוצא מהסכמות אלו כרתו התובעים ביניהם הסכם מכר והסכמי שכירות.

1. לאחר הדברים הללו התגלע סכסוך בין בני הזוג והם נפרדו, כאשר י.א.ג. עבר להתגורר במקום אחר ואילו נ.א.ג. נותרה להתגורר בדירה, יחד עם מי מילדי בני הזוג. אף לאחר פרידת בני הזוג השכירה נ.א.ג. את יתר הדירות בבניין לצדדים שלישיים. כמו כן פנתה נ.א.ג. אל משטרת ישראל ואל בית משפט זה בבקשות לאסור על התובעים ומי מבני משפחתם להיכנס לבניין, בטענה שהם מטרידים אותה ונוקטים כנגדה באלימות. מעת לעת הורחקו התובעים ובני משפחתם מהבניין, כאשר בית המשפט לא קבע מסמרות בטענות מי מהצדדים להטרדה על ידי האחר. ראו: ה"ט (י-ם) 64767-05-15, ה"ט (י-ם) 2434-11-15, ה"ט (י-ם) 3953-10-15.

1. התובעים מבקשים, כי בית המשפט יורה על סילוק ידה של נ.א.ג. מהבניין והדירה, שכן לשיטתם אין לה כל זכות להמשיך להתגורר שם, מקום בו ע.א.ג., בעליו, מבקש את פינויה והיא אף אינה משלמת לו דמי שכירות בהתאם להסכמי השכירות שכרת עם י.א.ג. לשיטת התובעים, כמקובל במקרה של גירושין על נ.א.ג. לפנות את הדירה (והבניין) ולשוב אל בית הוריה. ראו: סעיף 18 לכתב התביעה.

1. לגרסת נ.א.ג. הקרקע עליה בנוי הבניין "הגיעה לידי בני הזוג בשנת 1999 לערך כפועל יוצא מהתחשבנות בין י.א.ג. לבין דודו (להלן – "הדוד")", אשר היה חייב לי.א.ג. סכומי כסף, בגין עבודת י.א.ג. אצל הדוד משך שנים רבות. ראו: סעיפים 3(א), 29 כתב ההגנה. אזי בנו בני הזוג את הבניין במאמץ משותף, כאשר שניהם תרמו תרומה כספית ממשית למימון הבנייה - י.א.ג. מסכומי כסף שהרוויח מעבודתו כקצב ונ.א.ג. ממכירת זהב שהיה לה וניתן לה על ידי בנות המשפחה. ראו: סעיף 31 לכתב ההגנה. נ.א.ג. היא אשר פיקחה על עבודות הבנייה, עת י.א.ג. היה טרוד בעבודתו כקצב וסוחר בשר בצפון הארץ. ראו: סעיפים 33-38 לכתב ההגנה. בני הזוג התכוונו ליצור שיתוף מלא ברכושם, והיות והקרקע עליה נבנה הבניין הועברה אליהם לאחר נישואיהם והבניין נבנה על ידי שניהם גם יחדיו הרי, שהזכויות בו משותפות לשניהם.

1. נ.א.ג. מכחישה את הסכם המכר ולטענתה עסקינן בהסכם פיקטיבי, ואף אם היה אותנטי אינה מחויבת לו, שכן לא ידעה על קיומו ולא הסכימה לו. אלו אף פני הדברים באשר להסכמי השכירות שנכרתו לכאורה בין י.א.ג. לבין ע.א.ג. נ.א.ג. מכחישה הסכמים אלו וטוענת שמעולם לא שכרה מע.א.ג. את הדירה ואין הוא יכול לדרוש את סילוק ידה מהדירה בהסתמך עליהם.