סע"ש 7749-10-16

1.בפניי בקשת הנתבעים לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה נגדם.

2.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה, בהודעת התובע ובכתב התביעה, מצאתי לדחות את הבקשה.

3.בתאריך 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

4.בהתאם לתקנה האמורה, ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט במידה והמציא ראשית ראייה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון או שמתקיימים לגביו טעמים מיוחדים לפטור אותו מהפקדת ערובה. במקרה זה התובע אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

5.בנסיבות אלו אבחן האם התובע הראה, כי מתקיים בו אחד התנאים האמורים בתקנה.

6.מעיון בתיק ביה"ד עולה, כי התובע המציא ראשית ראיה להוכחת תביעתו. במסגרת תגובת התובע לבקשה הוא צרף מספר המחאות לפקודתו אשר הוצאו ע"י הנתבעים. בהתחשב בהצגת ההמחאות כאמור, נדרשו הצדדים בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 19.3.17 להבהיר עד ליום 6.4.17, בתצהיר ערוך כדין, עבור מה נמסרו ההמחאות כאמור לתובע. ביום 2.4.17 הגיש התובע תצהיר מטעמו ובו ציין, כי ההמחאות נמסרו לו עבור שכרו ולעיתים כללו גם תשלום עבור עובדים אחרים שלא היה להם חשבון בנק. הנתבעים, מטעמים השמורים עימם, לא הגישו כל תצהיר מטעמם למרות שטענו בבקשה, כי התובע לא הועסק על ידם. בנסיבות אלו אני סבור, כי המצאת ההמחאות כאמור בליווי תצהיר התובע ובהיעדר הסבר ראוי מטעם הנתבעים, מהווים משום ראשית ראיה להוכחת התביעה.