בכתב-התביעה, שהוגש ביום 29.10.15, דרש התובע "זכויות בעבודה", המסתכמות לסך 311,282 ₪ (קרן), בגין רכיבים שונים, ללא התייחסות מפורשת למועדי התגבשות העילה לתשלום, של כל רכיב ורכיב מהסכום הכולל שנתבע.
בכתב-ההגנה טענה הנתבעת טענה מקדמית כללית, בדבר התיישנות, לפיה - נוכח מועד הגשת התביעה, הזכות לתבוע רכיבים מתחילת העבודה, ביום 1.9.2007, ועד 28.10.2008, הוא התאריך של 7 שנים קודם להגשת התביעה - התיישנה, ועל כן, יש לדחותם על הסף. עוד הוסיפה הנתבעת טענות התיישנות ספציפית לעניין הרכיבים: "פדיון חופשה" וכן "הבראה".
בדיון המוקדם, טען ב"כ התובע, כי בתביעה עצמה אין הפרדה בין רכיבים לפי שנים והוא מבקש הדברים יידונו במהלך התביעה, על מנת לתת לתובע את יומו בבית הדין [עמ' 2, ש' 26]. בהחלטה המסכמת את הדיון ניתנה לתובע הזדמנות לענות על כל טענת התיישנות, בכתב; זאת עשה, ביום 3.7.16, והנתבעת הגיבה, ביום 9.9.16.
התובע טען בתגובתו טענות שונות ולצערנו - על אף שחלקן הינו בהוספת עובדות - לא מצא לנכון לצרף תצהיר לתמיכה בעובדות החדשות. עמדת התובע החלה בטענה, כי הנתבעת מנועה, במקרה דנן, מלהעלות טענת התיישנות "גם אם חלפה תקופת ההתיישנות וזאת מכוח עקרון תום הלב"; שכן, התובע סבור, כי יש במקרה דנן נסיבות בהן הנתבעת מנועה מהעלאת הטענה; כאשר - לדעת התובע - המקרה שלו "מהווה 'מקרה מבחן' בעל השלכה רוחבית, ואין זה ראוי לפגוע בזכויות העובד על ידי העלאת טענת התיישנות" [סע' 3-1 לעמדתו].
לעניין הרכיבים השונים טען התובע:
-
כי אין התיישנות על רכיב התביעה בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, שכן, החובה על הנתבעת למסור הודעה כזו קיימת כל עוד התובע עובד אצל הנתבעת.
-
כי לא נמסרו לתובע תלושי שכר עד לאחר שדרש זאת, בסיום עבודתו, במטרה למנוע ממנו את האפשרות לבדוק את רכיבי המשכורת ולדרוש הפרשים ותלושי השכר שנמסרו לו היו "פיקטיביים", לכן, אין התיישנות בגין רכיב זה.
-
אשר להפרשי שכר - תבע 2,000 ₪ לחודש, ולכן, ככל שתתקבל הטענה, בדבר התיישנות רכיב זה לתקופה 9/07 עד 9/08, מדובר בסכום של 24,000 ₪, בלבד.
-
לעניין משכורת חודש 2/08, לפי שיק שזמן פירעונו 8.3.08, שחולל ולא נפרע - התובע הגיש את השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בעכו [37875-05-15], וביום 3.12.15 הושג הסכם פשרה, לפיו הנתבעת תשלם לתובע 2,000 ₪, על חשבון שיק זה, אך "אין בתשלום הסך הנ"ל כל ויתור מצד התובע על ההפרש אשר נתבע בגין רכיב זה בבית הדין לעבודה" [כאמור בהודעה על הסכם פשרה, שקיבלה תוקף של פסק-דין בבית משפט השלום בעכו - נספח א' לעמדת התובע]. בנקודה זו - התובע סבור, כי הסכם הפשרה הוא בבחינת הסדר דיוני, לפיו הנתבעת ויתרה על טענת ההתיישנות ברכיב זה, והעלאת טענה זו, בהקשר זה, מעידה על חוסר תום לב מצד הנתבעת.
-
לעניין דמי חגים - לפי פירוט שנערך, באשר לימי החג בשנים השונות, לתקופת העבודה הראשונה, עד 9/08, נתבע תשלום עבור 11 ימים, בלבד, לכן - אם תתקבל טענת ההתיישנות, ברכיב זה, יש להפחית מהסכום שנתבע ברכיב האמור 3,355 ₪.
-