סע"ש 53852-08-16

1.התובע הגיש בשנת 2013 תביעה נגד ב. ד ניהול מסעדות בע"מ (להלן – "המעסיקה"), אצלה עבד מיום 3/5/2012 ועד ליום 15/8/2013 (להלן – "תקופת העבודה") לקבלת זכויות הנובעות מכח יחסי עובד ומעביד ששררו בין הצדדים (להלן – "התביעה הראשונה").

2.בתביעתו הראשונה טען, כי שימש כשוטף כלים אצל הנתבעת במסעדה בשם בני הדייג הרצליה שנוהלה על ידי בני וגיא (ר' תביעת התובע שצורפה כנספח לכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים).

3.ביום 5.2.2015 במסגרת דיון מוקדם שהתקיים בפני חברתי, כב' השופטת קרן כהן, הגיעו הצדדים לידי הסכמות, אשר ניתן להן תוקף של פסק דין, מכוחן התחייבה המעסיקה לשלם לתובע סך של 20,000 ש"ח נטו כפיצויי פיטורים וכן להשתתף בשכר טרחת פרקליטיו בסך של 5,500 ש"ח כולל מע"מ.

4.ביום 24 באוגוסט הגיש התובע תביעה זו שבפני, לקבלת זכויות ותשלומים הנובעים מעבודתו במסעדת בני הדייג הרצליה בגין תקופת העבודה כהגדרתה לעיל. התביעה הוגשה כנגד דייגי הים התיכון בע"מ, מר נסמן סיון, המעסיקה ופרץ רינה.

5.בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 1 מפעילה את מסעדת בני הדייג בהרצליה וכי "הנתבעת 1 רכשה את מניות המסעדה כולל חובות העבר שלה". עוד טען התובע כי "העברת הבעלות לנתבעת 1 הינה לשם מראית עין בלבד ורק לשם מצג שוא הנועד להטעות את נושי החברה" (ר' סעיפים 17-16 לכתב התביעה).

6.בנוסף נטען על ידו, כי "אף מטעמי מדיניות משפטית והגשמת תכלית דיני העבודה יש לחייב את הנתבעת 1 בכל התשלומים המגיעים לתובע על דרך הכרה בנתבעת 1 כמעסיקה בפועל או כמעסיקה במשותף לצורך חוקי המגן" (ר' סעיף 21 לכתב התביעה).

7.למעט אמירות סתמיות אלה, לא ציין התובע בכתב התביעה, כי הועסק על ידי הנתבעת 1. נהפוך הוא. התובע הועסק אלא אך ורק על ידי המעסיקה היא הנתבעת 3 ואף לא טרח להזכיר כי הוגשה על ידו תביעה נגד המעסיקה, כהגדרתה לעיל, אשר הסתיימה בהסכם פשרה. לא ברור מדוע סבור היה התובע, כי נכון להסתיר עובדות אלה מבית הדין.

8.בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי יש מקום למחיקת התביעה מן הטעמים המפורטים להלן:

8.1לאור קיומו של מעשה בית דין. לטענת הנתבעים הלכת מעשה בית דין חלה גם על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.