סע"ש 51252-06-13

1. ב"כ הנתבעים הגיש בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה, בין היתר בשל סיכויי התביעה הנמוכים (נוכח הקביעה של משרד התמ"ת לפיה התובעת עזבה את העבודה) והקושי בגביית הוצאות, ככל שיפסקו לחובת התובעת, כאשר ההוצאות שנפסקו כנגדה לא שולמו למבקשים. ב"כ התובעת מתנגד לבקשה.

2.תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזורי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 המאפשרות אימוץ תקנה כל אימת שבית הדין רואה שיש בכך כדי לעשות צדק.

על כן, יש לשקול בכל מקרה באופן פרטני האם נסיבות העניין מצדיקות את אימוץ התקנה.

כעיקרון, אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן "ערובה" על מנת שלא להכביד על מימוש זכויות (דב"ע לג/31-3 סבאח ואח' נ' ג' פרץ בן גיאת בע"מ ואח').

בהתאם להלכה הפסוקה, יש לחייב תובע בהפקדת ערובה בעיקר בנסיבות כדלקמן:

א.כאשר התובע מתגורר בחו"ל, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ שמהם יוכל הנתבע להיפרע. זאת, למעט כאשר התובע מתגורר באחת המדינות שחתומות על אמת האג (מקרה שאינו רלוונטי לענייננו).

ב.כאשר לא המציא התובע את מענו כנדרש או שהמציא מען לא נכון. ציון המען מכוון בעיקר להקל על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם יפסקו לו כאלה, ולפיכך, תובע שלא רשם את מענו בכתב התביעה או רשם מען שאינו נכון, גילה, לכאורה, כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות (ד"ר י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי" – מהדורה שביעית (1995) עמ' 899 – 901).

ג.כאשר התובע לא פרע חיוב של שכר טרחה או הוצאות שהושת עליו.

3.חיוב להפקיד ערובה במקרה של תביעות של עובדים זרים בבית הדין לעבודה:

אין ספק שהטלת הנטל על תובע להפקיד ערובה עלולה לפגוע בזכות הגישה שלו למערכת המשפטית למימוש זכויותיו, שהינה זכות יסוד הנגזרת מכבוד האדם ומוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, מנגד, זכות זו ניתנת להגבלה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה כאשר מולה עומדת זכות הקניין של הנתבע לגביית הוצאותיו.