אילת לבנדר נ' מכבי טבעי

האם זכאית התובעת לפיצוי בשל פיטוריה ונסיבותיהם, אם לאו. זוהי השאלה שבה נדרשת אני להכריע.

התובעת עבדה אצל הנתבעת כמתאמת שירות ואשת שיווק במרפאת מכבי טבעי החל מסוף חודש נובמבר 2009 ועד לפיטוריה בסוף חודש מרץ 2014. פיטורים שמקורם באירוע חד פעמי שהתרחש ביום 17.3.14: בעוד שלטענת הנתבעת מדובר באירוע חמור שהצדיק פיטורים לאלתר, הרי שהתובעת טוענת כי הנתבעת "עשתה מזבוב פיל" והגיבה באופן בלתי מידתי וחסר תום לב למעידה חד פעמית, כפי שיפורט להלן.

1. הנתבעת עוסקת במתן טיפולים אלטרנטיביים ללקוחות שונים. התובעת החלה את עבודתה בנתבעת במרפאה באלעד ביום 25.11.09 ועבודתה הסתיימה ביום 27.3.14. התובעת הועסקה כמתאמת שירות וכן כנציגת מוקד שירות טלפוני.

    

2. כפי האמור, התובעת פוטרה בעקבות אירוע מיום 17.3.14. גרסת התובעת ביחס לאותו אירוע, כפי שהיא תוארה בכתב התביעה ובתצהירה הייתה כדלקמן:

   לגרסתה, ביום 16.3.14 התקשרה אליה מנהלת המרפאה וביקשה ממנה להגיע לעבודה למחרת היום, היות ומדובר בשושן פורים ואיש מבין העובדות אינה מוכנה להגיע מטעם זה. לגרסת התובעת מנהלת המרפאה הייתה מודעת לכך שהתובעת איננה חשה בטוב, אולם ציינה בפניה כי מדובר ביום קצר ושקט. התובעת, אשר חשה ברע, יצרה לדבריה קשר עם מנהלת הסניף ומסרה לה כי לא תוכל להגיע למשמרת, אולם במהלך השיחה שכנעה אותה המנהלת להגיע לעבודה במרפאה ואף אמרה לה כי היא תוכל לעזוב את המרפאה מוקדם ככל שלא תחוש בטוב. לדברי התובעת, בשעות אחר הצהריים מצבה הבריאותי החמיר, חום גופה עלה, היא חשה בצמרמורת ורעידות וקשיי נשימה, וניסתה ליצור קשר טלפוני עם מנהלת הסניף על מנת לסיים את המשמרת מוקדם יותר ולסגור את הסניף, אך זו לא ענתה. בנסיבות אלה ובעת שהסניף היה ריק ולא היו מטופלים שהגיעו לטיפול או פניות טלפוניות, המטפלת היחידה שהייתה בסניף באותו יום בשם עידית, חשה לעזרתה והציעה לה לקבל טיפול שיאצו קצר בן מספר דקות על מנת להקל על מצבה ועל מנת שתוכל להמשיך ולתפקד. התובעת אף ציינה כי הענקת טיפולים על ידי מטפלים בסניף לעובדי הסניף אשר חשו ברע היה עניין שבשגרה. בנסיבות אלה התובעת הסכימה להצעה, קיבלה טיפול קצר, ולדבריה היא לא ניסתה להסתיר את המקרה ואף עדכנה את מנהלת הסניף בטלפון ובמייל על הטיפול מכיוון שלא עלה בידה לעדכן זאת במערכת החיובים. בכך ראתה לדבריה "סוף פסוק למקרה". אלא, שבדיעבד התברר לה כי מנהלת הסניף ראתה את הדברים אחרת: ביום 19.3.14 היא (התובעת) הושעתה מתפקידה עד ליום השימוע שנערך ביום 26.3.14, כאשר ההודעה על פיטוריה נמסרה לה בשיחת טלפון עובר לעריכת השימוע ולא ניתנה לה אפשרות להגיע לסניף החל מאותה שיחה. התובעת אף ציינה כי ביום 18.3.14 נערכה לה שיחת הערכה עם מנהלת הסניף, שבמסגרתה הרעיפה עליה מנהלת הסניף תשבחות על עבודתה אולם ציינה כי על התובעת לשפר את נושא המענה הטלפוני וזאת לדבריה, משום שהיא איננה יכולה להעביר הערכה "טובה מדי".

    

3. התובעת טענה כי הליך השימוע נערך לאחר שהוחלט למעשה על פיטוריה עוד לפני כן, ללא קשר לתוכן השימוע ולטענותיה, וזאת מקץ 5 שנות עבודה שבהן היא זכתה לשבחים וההערכה אודות תפקודה. התובעת אף צירפה דו"ח הערכה משנת 2013, המעיד על כך. התובעת הדגישה את העוול שנגרם לה, בהתחשב בגילה (62), בהתחשב בכך שהיא חיה בגפה, ומפרנסת את עצמה לבד ללא תמיכה. כמו כן העידה התובעת כי מאז פיטוריה מצבה הכלכלי הוחמר וסיכויה למצוא עבודה קטנים. עוד היא טענה כי מדובר במקום עבודתה שהיווה מקור פרנסה יחיד וכי הסיבה האמתית לפיטוריה איננה קשורה למקרה המתואר, אלא לעובדה שמשרתה הייתה מבוקשת על ידי עובדות רבות, מקושרות יותר. התובעת אף ציינה כי לא אחת ניסתה מנהלת הסניף לשכנע אותה לעבוד בסניף אחר, גדול יותר, ב"תירוץ" שהיא מתאימה לתפקיד, כאשר לתובעת היה ידוע כי הכוונה האמתית המסתתרת מאחורי הצעה זו הייתה - לאייש את התפקיד על ידי עובדת המקורבת למנהלת הסניף. כראייה לכך, ציינה התובעת אף את העובדה שהמטפלת שהעניקה לה את הטיפול המשיכה לעבוד אצל הנתבעת וכי היא עצמה עשתה כל שלאל ידה כדי למנוע את ההחלטה הנוגעת לפיטוריה. עוד היא טענה כי בסיום עבודתה היא אף קיבלה "מכתב מביש" בו נטען כי היא חייבת לנתבעת סכום של 374.04 ₪, על אף שמחירו של טיפול שיאצו מלא הינו 41 ₪ בלבד ואילו במקרה הנדון היא קיבלה טיפול חלקי של כרבע שעה. עוד נטען כי האירוע לא הצדיק את פיטוריה וכי דפוס ההתנהלות של הנתבעת, בכל הקשור לעובדות מבוגרות, אינו חדש לה נוכח מקרה דומה שבו פוטרה עובדת מבוגרת שעבדה 15 שנים בנתבעת מחמת גילה.

    

4. יצוין כי התובעת הדגישה עוד בפתיח לתצהירה כי היא פוטרה בשיחת טלפון, אשר לאחריה נהגו בה לדבריה "בצורה איומה" ניתקו אותה מן הגישה למערכת המחשוב, הודיעו לה על פיטוריה לאלתר ולא ניתנה לה אפשרות להיפרד מהעובדים בסניף עמם עבדה משך שנים בצורה מכובדת.

    

5. על רקע טענות אלה, עתרה התובעת בכתב התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך של 50,000 ₪, לתשלום פיצויים מוגדלים בסך של 87,000 ₪ (בעבור 29 חודשי עבודה) וכן לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 25,000 ₪.