סע"ש 43779-11-14.18 ינואר 2015

1.לפני בקשת התובע (להלן – העובד) לפטרו מתשלום אגרת בית הדין בסך 1,692 ₪ מטעמים של היעדר יכולת כלכלית, ובהתאם לתקנה 12 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשס"ח – 2008 (להלן – תקנות האגרות).

2.הבקשה הוגשה בבד בבד עם תביעה בה עותר העובד לחיוב הנתבע (להלן – המעסיק) בתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודה בת כ- 25 שנים וסיומה במהלך חודש 10/14, ובסכום כולל של 466,223 ₪. מתוך סכום התביעה כ- 125,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, היתרה בגין פדיון חופשה שנתית, הפרשי שכר וגמול בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשות המעסיק לפנסיה, דמי הבראה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש והפרת חובת תום הלב, וכן פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה ופיצוי בגין מסירת תלושי שכר שלא לפי הוראות הדין.

בכתב התביעה נטען כי העובד פוטר לאחר שנות עבודה ארוכות ולאחר שהוטחו בו האשמות שווא, וכי בנסיבות האמורות יש לחייב את הנתבע בסכומים הנתבעים.

טענות הצדדים

3.בבקשה נטען כי העובד הוא דל באמצעים, ערירי, חסר נכסים, אינו מחזיק בחשבון בנק פעיל ושרוי בחובות. עוד נטען כי נכון למועד הגשת הבקשה העובד אינו מועסק. הבקשה נתמכה בתצהירו של העובד, אך לא צורפו לה כל מסמכים נוספים.

4.המדינה הגישה עמדתה, לפיה היא משאירה את שאלת מתן הפטור לשיקול דתעו של בית הדין. בתגובתה מצביעה המדינה על כך כי העובד לא פרט בבקשתו כיצד ממומן הייצוג המשפטי.

5.המשיב מתנגד לבקשה, מצטרף לעמדת המדינה באשר להיעדר הסברים לשאלת מימון הייצוג המשפטי והיעדר אסמכתאות לתמיכה בתצהיר העובד, ומצביע על כך כי לפחות על חלק מרכיבי התביעה או סכומה חלה התיישנות.

דיון והכרעה

6.הכלל הוא כי כתנאי לפתיחת הליך בבית הדין לעבודה תשולם אגרת בית הדין, וזאת כנגד השירות הניתן על ידי מערכת המשפט למגיש ההליך ובכדי למנוע ניצול לרעה של ההליך המשפטי.

החריגים שנקבעו בתקנות המאפשרים מתן פטור נועדו לאזן בין האינטרס העומד ביסוד תשלום האגרה, לבין זכות הגישה לערכאות.

בענייננו אין התובע נחשב לבעל דין הפטור מאגרה (תקנה 3 לתקנות האגרות).