HABRHTOM GEBREAB נ' סחרוב 22 בע"מ ואח'

התובע, אזרח אריתריאה, מבקש מקלט בישראל, הועסק באמצעות נתבעת 1 במסעדת קינג ג'ורג' (להלן גם: "המסעדה") משך כ - 34 חודשים, הגיש תביעתו כנגד הנתבעים לתשלום הפרשי שכר עבודה ושעות נוספות וכן לתשלום זכויות סוציאליות, שלטענתו נמנעו ממנו משך תקופת העסקתו.

כן חלוקים הצדדים בשאלת נסיבות סיום העסקתו של התובע ואגב כך באשר לזכותו לפיצוי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים").

פתח דבר ועיקר טענות הצדדים

1. התובע הועסק במסעדה כשוטף כלים, החל מחודש אוגוסט 2012 עד לחודש מאי 2015, סך הכל 34 חודשים.

    

2. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ, המנהלת את מסעדת קינג ג'ורג' ברחוב סחרוב 22 בראשל"צ. הנתבעים 2 ו – 3 הינם בעלי המניות בנתבעת 1. הנתבע 2 שימש כמנהל התובע בתקופת העסקתו.

    

3. לטענת התובע הועסק כשוטף כלים במסעדה במשך 7 ימים בשבוע, במשמרות החל מהשעה 08:00 עד 20:00. בנוסף עבד גם בסופי שבוע בין השעות 08:00 עד 20:00. סך הכל 336 שעות חודשיות (סעיפים 9-11 לכתב התביעה וכן סעיף 3 לתצהיר תובע). בתחילה השתכר 21 ₪ לשעה ולאחר מכן הועלה שכרו ל 23 ₪ לשעה. בחודשיים האחרונים להעסקתו הועלה שכרו ל 25 ₪ לשעה.

    

4. הנתבעים טוענים כי התובע הועסק במסעדה במתכונת העסקה משתנה ובהתאם לצורך. תחילה עמד שכרו על סך של 23.50 ₪ לשעה ובהמשך הועלה שכרו ל 24 ו - 25 ₪ לשעה.

    

5. בנוסף, בעוד התובע טוען כי הן תלושי השכר והן דו"חות הנוכחות הינם פיקטיביים, כאשר כל ששולם לו היו שעות העבודה במכפלת ערך שכר לשעה וכי התלושים שיקפו רק תשלום עבור שעות עבודתו בפועל (סעיפים 9-10 לתצהיר תובע) טוענים הנתבעים כי שכרו שולם במלואו וזאת על פי הדוחות והתלושים, ששיקפו נכונה את תשלום שכרו של התובע (סעיף 19 לתצהיר נתבעים).

    

6. לטענת התובע נאלץ להודיע על התפטרותו, כיוון שעובד שעבד יחד עימו בשטיפת כלים במסעדה עזב עת העבודה וכל המעמסה נפלה על כתפיו. לאחר שפנה במשך שלושה חודשים לנתבע 2 בבקשה למצוא תחליף לעובד שעזב ולאחר שפניותיו לא נענו, נאלץ להודיע על התפטרותו מחמת הרעה תנאים מוחשית, תוך מתן הודעה מוקדמת בת חודש ימים. משכך, דין התפטרותו כפיטורים המזכים בפיצוי פיטורים.

    

7. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה האישית שהוגשה כנגד בעלי המניות בנתבעת 1 משלא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות מעליה. עוד טוענים הנתבעים כי במהלך חודש מאי 2015 עזב התובע את מקום עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת, כאשר לעזיבתו זו לא קדמה כל פניה למי מהנתבעים.

    

8. דיון הוכחות התקיים ביום 23.11.2016, במהלכו נשמעה עדותו של התובע ועדותו של נתבע 2, שהגיש תצהיר מטעם הנתבעים בהליך. לאחר שנשמעו עדויות הצדדים בפנינו ביקשו הצדדים לבחון אפשרות של סיום ההליך בהסכמה וניתנה החלטה מתאימה. בסופו של יום לא הוגשה הודעה המייתרת קבלת הכרעה בהליך, הוגשו סיכומים ועל כן נפנה כעת להכרעה.

    

9. נדון תחילה בזכאות התובע לפיצוי פיטורים בנסיבות סיום העסקתו כפי שהוכחו בפנינו, לאחר מכן נפנה לדון ביתר תביעותיו להפרשי שכר ולזכויות סוציאליות. לבסוף נתייחס לתביעה האישית שהוגשה כנגד בעלי המניות בנתבעת, הלוא הם נתבעים 2 ו – 3.

    

   דיון והכרעה

   התביעה לפיצויי פיטורים

10. לטענת התובע זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך 13,175 ₪ בגין תקופת העסקתו בנתבעת 1, בתוספת פיצוי הלנה וזאת בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים.

     

11. בע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי - טכנובר בע"מ, פס"ד מיום 10.6.2013, סוּכמה ההלכה הפסוקה בנושא זכותו של העובד המתפטר לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, כך:

     

    "כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."

     

     

12. בענייננו, כאמור, טענת התובע היא להתפטרות בדין פיטורים, המזכים בתשלום פיצויי פיטורים לפי חוק פיצוי פיטורים. גרסת התובע היא כי בשל עזיבת עובד שעבד יחד איתו בשטיפת כלים במסעדה, פנה לנתבע 2 אינספור פעמים וביקש שיביא מחליף כי לא יכל לעמוד בעומס שנוצר. מאחר שלא שעו לפניותיו נאלץ להתפטר בדין מפוטר, עקב הרעת תנאים מוחשית, תוך מתן הודעה מראש בת חודש ימים (סעיפים 13-15 לתצהיר תובע).

     

13. בעדותו בפנינו העיד התובע כי סיים לעבוד ביום 25.5.2015 (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, שורה 7) וכן חזר על טענתו לפיה בשלושת החודשים האחרונים נאלץ לעבוד לבד בשטיפת כלים, ביקש כי יביאו לו עזרה ואף כי לא עבד יותר שעות: "עשה עבודה גדולה יותר, של שני אנשים" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, שורות 24-29).

     

14. במסגרת חקירתו הנגדית העיד התובע כי נשאר לעבוד כשוטף כלים יחידי, כאשר העובד המחליף היה מגיע ב 20:00 בערב עד הבוקר (ר' עמ' 9 לפרוטוקול הדיון, שורות 3-24). לגבי התאריך בו הודיע על התפטרותו העיד כי: "בחודש 4 אמרתי לו 30 יום אני עוזב ועזבתי". בהמשך כשנשאל מתי באפריל, השיב ב - 5.4.

15. גרסת הנתבעים, היא, כאמור, כי התובע הוא שהתפטר וזאת מבלי שנתן על כך כל התראה מראש. בתצהיר מטעמם נטען כי התובע לא פנה ולא התלונן על קשיים בתנאי עבודתו ועבד עד 4.5.2015, יום בו הפסיק להגיע למסעדה (סעיף 13 לתצהיר נתבעים).

     

16. בעדותו בפנינו העיד הנתבע 2 כי זוּלת התובע הועסקו שני שוטפי כלים נוספים במסעדה. טענת התובע, לפיה נאלץ לשטוף כלים לבד עד שעות הערב, עם הגעת עובד נוסף, אינה נכונה (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, שורות 18-24). עוד העיד נתבע 2 בפנינו כי התובע לא פנה אליו מעולם והתלונן בעניין זה, אלא ברח ונעלם.

     

17. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו לעניין זה אנו קובעים כי בענייננו לא התקיימו התנאים המקדמיים, יציר הפסיקה, המהווים תנאי להכרה בעובד המתפטר מן הטעמים הקבועים בסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, כמי שזכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו. ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ

     

18. התובע אומנם חזר בפנינו על גרסתו כפי שהובאה בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו, לפיה בשל הרעת תנאים בעבודתו נתן התראה על כך (בעל פה) לנתבע 2 וזו לא תוקנה. אלא שלא היה ברור מעדותו מתי ניתנה אותה הודעה, כאשר בעדותו העיד כי זו ניתנה ב 5.4.2015 (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון, שורות 30-33, עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-2) והתובע סיים לעבוד במסעדה ב 25.5.2015 (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, שורות 7-8). אם הודעה כזו אכן ניתנה בתחילת חודש אפריל, אזי לא ברורה טענת התובע לסיום עבודה ביום 25.5.2017.

     

19. התובע אינו טוען כי נתן הודעה מוקדמת בת למעלה מחודש ועל כך גרסתו באשר להודעה המוקדמת שנתן לא ברורה. מנ/4, דו"ח נוכחות לחודש מאי 2015 עולה כי יומו האחרון של התובע בעבודה היה ביום 4.5.2015 וגרסה זו מתיישבת עם טענות הנתבעים, באשר למועד עזיבת התובע את המסעדה (לא נעלמה מעיננו אי ההתאמה הקיימת בין התלוש לדוח הנוכחות של חודש מאי 2015 ועל כך בהמשך).

     

20. זאת ועוד. התובע לא הביא כל חיזוק לגרסתו באשר לנסיבות סיום העסקתו, לא בכתובים ולא באמצעות עדים מטעמו, אשר יכלו להביא חיזוק לגרסתו, שכן לדבריו התלונן על עניין היותו שוטף כלים יחידי במסעדה משך שלושה חודשים. הדעת נותנת כי ניתן היה להביא עובד נוסף שעבד יחד עימו שיכול היה להעיד על שינויים במסעדה באותה עת, ככל שאכן היו.

     

21. שעה שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע וזוּלת עדותו בעניין זה, אשר לא הייתה סדורה ומהודקת, לא הביא כל ראיה נוספת להוכחת טענתו זו, בכתב או באמצעות עד נוסף, לא מצאנו לנכון לקבלה ולחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים מלאים.

     

22. יחד עם זאת, בהתאם לצו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה ושעה שלא הופרשו לטובת התובע תשלומים לגמל ולפיצויים, אנו מקבלים את תביעתו החלופית ומחייבים את הנתבעת בחיוב בגין פיצוי חלף הפרשות פנסיוניות (גמל+ פיצויים) בסך של 13,294 ₪ (בהתאם לחישוב שהוצג בסיכומי הנתבעים, לפי שכר בסיס לאחר 6 חודשים, תוך הכפלתו, שכן הנתבעת ערכה את החישוב רק ביחס להפרשות לגמל).

     

23. הנתבעים לא חזרו בסיכומים מטעמם על הטענות באשר לחוסר האפשרות לבטח עובדים במעמדו של התובע בביטוח פנסיוני (יצוין כי טענות אלו נשמעו ב'אותה נשימה' עם טענות בדבר הפרשת רכיב הפנסיה כדין, ראו סעיף 27 לכתב ההגנה) וממילא הפסיקה כבר אמרה את דברה באופן ברור, כאשר נפסק כי ככל שלא הופרשו כספים פנסיוניים לעובד הזר זכאי הוא לפיצוי חרף הפרשתם (ר' בר"ע 36959-06-15 Musabal נ' טלרן אחזקות, ניתנה ביום 15.7.15)

     

24. טענה נוספת בה מחזיקים הנתבעים היא כי אין מקור נורמטיבי לחיובם בתשלום חלף הפרשות לפיצויים, משום שמשלא נפתחה קרן פיצויים על שמו של התובע אין להחיל את הוראות סעיף 14 על "פיצוי" שניתן בגין חלף הפרשות לפיצויים וכי יש לבחון את זכאות התובע לפיצויים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים.

25. אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעים, נוכח האמור בסעיף 8 לצו ההרחבה הפנסיוני הכללי החל במשק, לפיו ההפקדות לפיצויים אינן ניתנות להחזרה למעסיק. כך, לטעמנו אף הפיצוי שניתן חלף הפקדות אלו, שהיו אמורות להיות מופקדות בהתאם לצו. אין להקנות יתרון בהקשר זה למעסיק אשר לא הפקיד במהלך תקופת העסקה את ההפרשות לפיצויים, כנדרש בצו, בבחינת "שלא ייצא החוטא נשכר".

     

26. יישומה של דוקטרינת הביצוע בקרוב אינו מסתיים בקביעה כי על המעסיק חלות חובות זהות בהיבט זה של ההסדרים הפנסיוניים (אך לא רק) כלפי העובד הזר. החלת הוראות צווי ההרחבה השונים אינה נעצרת בקביעת הסכומים להם זכאי העובד אלא מחילה על העובד הזר, כבענייננו, את הוראות צו ההרחבה כלשונן, בשינויים המחויבים והנדרשים.

     

27. לפיכך, משהלכה היא כי אין להפלות את התובע לעומת העובד המקומי, ברור כי העדר פתרון משביע רצון לתחליף הפנסיוני עבורו, אינו אמור לפגוע בזכותו לקבלת כספי הפיצויים בכל מקרה של סיום עבודה, כפי שנקבע בצו ההרחבה ומיושם ביחס לעובדים ישראלים.

     

28. לסיום פרק זה ושעה שקבענו לעיל כי התובע התפטר מעבודתו, כאשר לא הוכח בפנינו כי נתן טרם התפטרותו הודעה מוקדמת, כנדרש בחוק, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לקיזוז שכר חודשי בסך 4,650 ₪ בגין הודעה מוקדמת.

     

    התביעה להפרשי שכר ולתשלום שעות נוספות – 

29. בכתב התביעה תבע התובע הפרשי שכר ושעות נוספות בסך 36,890 ₪.

     

30. בתצהירו העיד התובע כי שכרו השעתי עמד תחילה על סך של 21 ₪, עלה ל 23 ₪ ובחודשיים האחרונים עלה לסך של 25 ₪ (סעיף 4 לתצהיר) וכי שולם לו רק עבור שעות עבודתו בפועל. כל יתר הרכיבים שנרשמו בתלושי השכר הינם פיקטיביים ולא שולמו מעולם (סעיף 10 לתצהירו).

     

31. לטענת התובע לא ראה את דפי הנוכחות שלו. את דפי הנוכחות, שצירפו הנתבעים לתיק בית הדין: "ראה לראשונה עכשיו" (כך בסעיף 7 לתצהירו). עוד טען בתצהירו כי דפי הנוכחות שצורפו אינם משקפים את העסקתו בפועל, כאשר לא מופיע באותם הדו"חות שעות עבודה בשבת והוא עבד במסעדה מידי שבת.

     

32. וכך העיד התובע בפנינו (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורה 33, עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-33):

     

    " אם עבדת 330 שעות בחודש, משכורת של 330 שעות קיבלת?

    אם אני עבדתי 330, מכפיל ב – 21 אז כן.

    אז אם עבדת 330 שעות, כפול 21, זה 6,930 ₪, בצ'ק היה רשום 6,930 ₪?

    בברוטו רושמים למעלה.

    אמרת 21 לשעה אחרי מס נכון?

    לא מבין.

    ...

    ההסכם שלנו היה שאני מקבל 21 לשעה, מה רשום בתלוש אני לא יודע....

    תאשר לי שהיו שבועות שלא עבדת 7 ימים בשבוע.

    לא, אני עובד 7 ימים.

    והיו ימים שלא עבדת 12 שעות.

    לא היה.

    אז אני אומר לך שאם עבדת 340 שעות כפול 21, היית צריך לקבל 7,140 ₪. אז גרסתך היא שחסר 1,400 ₪.

    לא יודע. אני לא חושב שהוא היה מוריד לי.

     

33. לטענת הנתבעת קיבל התובע את מלוא שכרו בהתאם לשעות עבודתו כמפורט בתלושי שכרו. שעות עבודתו הנטענות אינן שעות העבודה בהן עבד וסכומי השכר המפורטים תחת העמודה "שכר שקיבל" בטבלה שבכתב התביעה הינם סכומי נטו, כאשר יש לחשב הפרשי שכר לפי שכר ברוטו.

     

34. בסעיף 19 לתצהיר הנתבעים חזרו על גרסתם, לפיה שכר התובע שולם במלואו, בהתאם לשעות עבודתו שבוצעו בפועל, כפי שעולה מתלושי השכר ומדוחות הנוכחות שצורפו לתצהיר. נציין כאן כי דו"חות הנוכחות שהוגשו על ידי הנתבעים הם לתקופה שמינואר 2014 עד אפריל 2015 (להלן: "התקופה השנייה"). עד לאותו המועד, מאוגוסט 2012 עד דצמבר 2013 (להלן: "התקופה הראשונה") היו לטענתה כרטיסי נוכחות מקרטון שנחתמו בשעון מכני, שהנתבעת לא הציגה בפנינו.

     

35. בעדותו בפנינו העיד נתבע 2 כי הוא אחראי על נושא שכר העובדים במסעדה (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-10). כך, העיד נתבע 2 כי הוא חישב את שעות עבודתו של התובע מידי חודש, לפי התעריף השעתי שנסגר איתו:

     

    " ת. אני חישבתי את השעות, העברתי לרו"ח, לפי התעריף השעתי שנסגר איתו, והוא העביר לי את התלושים והצ'ק, הוא מהדק צ'ק בתלוש, מביא לנו את זה ואנחנו מחלקים. על כל תלוש יש חתימה דף שלו שרואים שהוא לקח. רואים את המקדמה שהוא קיבל ואת החתימה, יש את הכל אצלנו...

    ש. איפה המסמכים האלה?

    ת.חיפשתי אותם קודם אבל כנראה שלא הבאנו אותם. אם אפשר להגיש אותם אני אשמח. אפילו עכשיו ישלחו אותם פה לפקס אמיתי וקיים.

    ש. תאשר לי שתדפיסי הנוכחות שצירפת הם של שעון מעקב אחרי הנוכחות עם טביעת אצבע.

    ת. מאשר.

    ש. התביעה הוגשה ונמסרה לכם בסוף 2015.

    ת. אוקיי.

    ש. אתם הגשתם את המסמכים לתיק ביה"ד, דפי הנוכחות, רק אחרי שהתקיים קד"מ בתיק, ואחרי שנדרשת לעשות זאת בצורה מפורשת, ואפילו נפסקו לחובתכם הוצאות. למה לקח כ"כ הרבה זמן להמציא את המסמכים הללו לביה"ד?

    ת. כשאני נדרשתי להביא הבאתי.

     

     

    בהמשך העיד כך (ראו עמ' 12 לפרוטוקול הדיון, שורות 10- 29) –

     

    " ש. תאשר לי בבקשה שאם עובד שלך שכח להוסיף כניסה או יציאה, ניתן להוסיפה במחשב?

    ת. רק אם יש חסר.

    ש. כלומר אם עובד שכח להדפיס כניסה או יציאה ניתן להוסיפה במחשב?

    ת. רק אם לא כתוב כלום.

    ש. מי רשאי להוסיף את התוספות האלה לשעון הנוכחות?

    ת. לא מוסיפים, משלימים. אם יש שעת כניסה בלי שעת יציאה או הפוך, אפשר להשלים. ומי שרשאי לזה זה או אני או מנהל המסעדה רועי.

    ש...

    ש. תאשר לי בבקשה שלפני שעון הנוכחות של טביעת האצבע, היה במסעדה שעון נוכחות מכני עם כרטיסי קרטון, שמדפיסים אותם לתוך מכונה לא דיגיטלית אלא מכנית, כלומר שזה מדפיס על גבי הקרטון?

    ת. נכון, מאשר לך.

    ש. איפה זה מופיע בתצהירך שהיה קיים כזה שעון נוכחות?

    ת. אני לא חושב שזה מופיע בתצהירי.

    ש. היכן הכרטיסים?

    ת. אנחנו לצערנו, כל הכרטיסים האלה היו מאופסנים בתוך קרטונים. יש שם בלאי רציני, מאחר ועברו כמה שנים. מאחר שזה כרטיס קרטון.

    ש. איפה זה מופיע בתצהירך?

    ת. כנראה שזה לא מופיע".

     

     

    לגבי עבודה בשבת העיד הנתבע 2 כך (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, שורות 3-11) –

     

    "ש. תאשר לי שהמסעדה פתוחה בכל שבת?

    ת. נכון.

    ש. ואתה רוצה לומר לבית הדין שהתובע הזה, שטוען שעבד ברוב או בכל השבתות ולא עבד ולו ביום שבת אחד או בחג?

    לגבי שבת – באלף אחוז הוא לא עבד ואני אסביר למה. יש לי מטבח הכנות שלא פעיל, והמטבח שפעיל הוא רק מטבח סרביס, שמוציא את המנות. ומה שאני עושה בשבת, מאחר והמטבח סגור, אני מעביר את הפועלים משם למסעדה הקדמית, למטבח סרביס. בדגש על עובדי הניקיון, בגלל שהם לא עובדים כל השבוע, והם רוצים עוד ימים, ואז אני נותן להם את הימים בשבתות, ואז אני מפנה את עובדי הסרביס לימי המנוחה שלהם.

     

     

     

    האם זכאי התובע להפרשי שכר ולתשלום שעות נוספות?

36. בענייננו, טען התובע בכתב התביעה כי עבד 7 ימים בשבוע, 12 שעות ביום, למעלה מ 300 שעות בחודש. בתצהירו ובעדותו בפנינו חזר על גרסה דומה באשר להיקף העסקתו, אלא שלא ידע להסביר כיצד טענתו זו מתיישבת עם אי קבלת שכר עבור מלוא שעות העסקתו (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-33, עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 4-33, עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-33). בנוסף, בכתב התביעה (ר' סעיף 20) תבע הפרשי שכר ושעות נוספות על מספר שעות הנופל מ 300 או 336 שעות חודשיות ואף לא תבע גמול מיוחד עבור עבודה בשבתות.

     

37. הנתבעים, מנגד, טענו כי התובע עבד כעובד שעתי במתכונת העסקה משתנה בהתאם לעומס עבודה (סעיף 5 לתצהיר נתבעים). הנתבעים הסתמכו בעניין זה על הדוחות והתלושים שהוגשו לבית הדין, כמעידים על דבר ביצוע התשלומים כדין.

     

38. דו"חות הנוכחות שצירפו הנתבעים באשר לתקופה השנייה, הינם דוחות שנחתמו בטביעת אצבע ואין על כך חולק בין הצדדים. אלא שהתובע טוען כי אלו זויפו וכי מעדותו של הנתבע 2 עולה כי ניתן היה "להתעסק" עם הדוחות ועל כן אין להסתמך על האמור בהם.

     

39. אין בידינו לקבל טענה זו, שכן בעדותו בפנינו הבהיר הנתבע 2 כי ניתן "להשלים" חוסרים בדו"ח, ככל שחסרה שעת כניסה או יציאה אך לא ניתן "להתערב" בדף הנוכחות (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 14-25).

     

40. בד"וחות שהוגשו לתיק בית הדין אין כל רישום באשר לעבודה בשבתות ולא הוכח בפנינו, בוודאי לא ברמת ההוכחה הנדרשת להוכחת טענת זיוף, כי הנתבעים מחקו באופן שיטתי את רישומיו של התובע, כך מידי שבת בשבת. עוד לא הוכח בפנינו, בניגוד לטענת התובע, האם ניתן בכלל לבצע מחיקה כזו, כאשר מדובר בדוחות אלקטרוניים מסוג זה.

     

41. כידוע, החל מחודש פברואר 2008, נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") המעביר את נטל ההוכחה בעניין הזכאות לגמול עבודה בשעות נוספות למעסיק עד ל60 שעות חודשיות, ככל שלא הציג רישומי נוכחות של העובד ולאחר שמסר העובד גרסה באשר לעבודה בשעות נוספות. אף שעבר נטל הראיה והשכנוע, על התובע להציג "ראשית ראיה" להוכחת הטענה בדבר עבודתו בשעות נוספות. לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי בע"ע (ארצי)664/09 גורסים איליה - סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ, מיום 13.10.2010):

     

    "גם במקרים בהם מוטל נטל השכנוע על הנתבע, אין התובע יוצא פטור בלא כלום. בכל מקרה, יידרש התובע לפרט את עילות תביעתו בכתב התביעה ולכמתן, ולהגיש "ראשית ראיה" לגבי התקיימות יסודות העילה או חלקם, בהתאם להוראות הדין המהותי הרלוונטי...יש ליתן את הדעת לכך שבהעדר פירוט סביר של עילות התביעה וכימותן על ידי התובע, לא יוכל המעסיק הנתבע להשיב לטענת התובע ולברר זכאותו לתשלומים הנתבעים. הוא הדין בכל הנוגע לתביעות לתשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות או לגמול עבודה במנוחה שבועית, לגביהן הוטל נטל השכנוע על המעסיק בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 שהוסף לחוק במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בתביעות אלה, יידרש התובע לפרט בכתב תביעתו את מסגרת שעות עבודתו ולכמת את התשלומים הנתבעים. לאחר מכן, ובהתאם להחלטת בית הדין, יגיש התובע ראשית ראייה לגבי שעות עבודתו, אחריו יגיש הנתבע ראיותיו, והתביעה תוכרע על פי כללי נטל השכנוע הקבועים בחוק הגנת השכר".

     

42. אשר על כן אנו קובעים כך - באשר לתקופת העבודה הראשונה, לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת היקף משרתו של התובע, כיוון שלא הציגה דוחות נוכחות וכאשר מתלושי השכר באותה התקופה לא ניתן להתחקות אחר היקף העסקתו של התובע, בהעדר רישום מדויק של שעות עבודתו, הן של שעות עבודתו הרגילות והן של שעות עבודתו בשעות נוספות. זאת אף כי התובע עצמו לא שכנע אותנו באמיתות גרסתו באשר להיקף העסקתו ובשל הנטל שהועבר לפתחה של הנתבעת בהתאם לחוק הגנת השכר (בעניין העברת הנטל שעה שהובאה ראשית ראיה לביצוע שעות נוספות על ידי העובד ולא הוצג רישום על ידי המעסיק ראו פסק דין שניתן רק לאחרונה מפי כבוד השופטת אופק – גנדלר, ע"ע 47715-09-14, עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ ושי אליאסי, פס"ד מיום 29.3.2017).

     

43. בהעדר חישוב נגדי מצידה של הנתבעת, אנו מקבלים את חישוביו של התובע ברכיב נתבע זה בגין התקופה הראשונה ופוסקים לטובתו סך של 13,356 ש"ח.

     

44. באשר לתקופת העבודה השנייה, הציגה הנתבעת דוחות נוכחות, אשר סותרים את טענותיו של התובע באשר להיקף העסקתו ובאורח זה את תביעתו להשלמת הפרשי שכר ותשלום שעות נוספות. משכך, נדחית תביעתו ברכיבים אלו בגין תקופה זו.

     

    הפרת חוק הודעה לעובד על תנאי עבודה

45. לטענת התובע זכאי הוא לפיצוי בסך 2,000 ₪ בשל הפרת חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב – 2002. לטענתו, לא קיבל הודעה בדבר תנאי עבודה.

     

46. לטענת הנתבעים עם תחילת העסקתו נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקה (נ/3) ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי בגין רכיב נתבע זה. נ/3 שצורף לתצהיר הנתבעים הינו בשפה העברית, לא צורף אליו כל תרגום וההודעה חתומה רק מטעם מי מהנתבעת.

     

47. משכך, שעה שלא הוצג בפנינו תרגום של המסמך לגביו נטען כי מדובר בהודעה על תנאי העסקה, וכאשר לא הוכח כי זו אכן נמסרה לעובד ותורגמה לו בשפתו וכאשר אין חתימה של התובע על המסמך, המעידה כי זה אכן התקבל על ידו, מתקבלת תביעתו של התובע בגין רכיב נתבע זה.

     

    פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר ובגין קבלת תלושים פיקטיביים

48. לטענת התובע הנתבעים לא מסרו בידיו דוחות נוכחות ותלושי שכר ואלו שנמסרו לו אינם משקפים את המציאות ומדובר בתלושים פיקטיביים. בנסיבות אלה זכאי הוא, לטענתו, לפיצוי של 200 ₪ בגין כל תלוש ובסך כולל של 6,800 ₪.

     

49. הנתבעים טוענים מנגד כי בכל חודש נמסרו לתובע תלושי השכר, כשהם משקפים באופן מדויק את זכויותיו ומעידים כי זכויותיו ניתנו לו כדין.

     

50. ידועה ההלכה לפיה תלושי השכר מהווים ככלל ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (ר' עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי, פס"ד מיום 25.11.2008; דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ, פס"ד מיום 1.5.1996; דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988)).

     

51. בעניין זה טען התובע, כאמור, כי התלושים אינם משקפים את התשלומים האמיתיים ששולמו לו, כפי שנרשמו, אלא משקפים אך ורק את תעריף השכר שסוכם עימו במכפלת שעות העבודה, כדבריו: "...חוץ מ"הנטו" שקיבלתי – שום סכום שם לא נכון" (ר' סעיף 10 לתצהיר תובע). בהמשך טען התובע בתצהירו כי מה שהיה מקבל מהנתבעת היה השכר "ברוטו" לפני המס (סעיף 11 לתצהיר). אלא שהתובע לא הוכיח טענתו זו.

     

52. בעדותו בפנינו העיד כי מה שהיה מקבל בצ'ק זה הסכום שכתוב בערכי נטו לתשלום (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 10,11). לאחר מכן, כאשר נשאל מדגמית על מספר חודשים בהם קיבל סכומים נמוכים ממכפלת שעות עבודתו בתעריף השכר שסוכם עימו, לא ידע התובע להשיב דבר (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 20-33 וכן עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 4-31).

     

53. כשנשאל ב"רחל ביתך הקטנה" אם עבד 330 שעות בחודש האם היה מקבל שכר עבור השעות, השיב שכן. אלא שבהמשך כאשר נשאל אם קיבל את כל שכרו עבור השעות שביצע שמא לא, השיב כי אינו יודע (ר' עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 21-28). כך שגרסת התובע בפנינו לא הייתה עקבית כלל ועיקר וכאמור לעיל לא הוכחה.

     

54. משכך, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת טענתו בעניין פיקטיביות התלושים. טענתו לא הייתה סדורה ועקבית ולא גובתה בכל הוכחה בכתב או באמצעות עדים מטעמו. זאת כאשר, לגבי תקופה השנייה אף הוצגו דוחות נוכחות מטעמם של הנתבעים, אשר סותרים את טענתו באשר להיקף המשרה בו הועסק.

     

55. יחד עם זאת, אין חולק כי בתלושים נפלו פגמים, כאשר לא נכללו בהם הפרטים המנויים בתוספת לחוק הגנת השכר ולא ניתן להתעלם מכך. ראשית אף כי לטענת הנתבעים דוּבר בעובד שעתי, שעבד בהתאם לצורך ולנדרש, ימי ושעות העבודה שהיו רשומים בתלוש היו קבועים, כאשר לא בכל התלושים הייתה חלוקה, תוך ציון מספר השעות של שעות התקן והשעות הנוספות שביצע התובע (ראו למשל תלושי שכר של חודשים 11/12, 12/12, 5/13).

     

56. באשר לפגמים שמצאנו בתלושי השכר נפנה גם לתלוש חודש מאי 2015 בו מצוין כי התובע עבד 12 ימים מתוך 26 ימים, 17 שעות מתוך 186 שעות (מעניין לציין בנקודה זו כי בשאר התלושים ששיקפו תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, צוינו תמיד ברובריקת שעות העבודה, עבודה של 186 שעות מתוך 186 שעות). אף שבתלוש השכר צוין כי התובע עבד 12 ימים, בהם ביצע סך הכל 17 שעות עבודה, מדו"ח הנוכחות עולה כי התובע עבד 3 ימים בלבד. הרישום בדו"ח הנוכחות מתיישב עם טענת הנתבעים באשר למועד סיום העסקתו של התובע. הנתבע 2 לא ידע ליתן הסבר לסתירה זו שבין הגרסה, הדו"ח ותלוש השכר (ר' עמ' 15 לפרוטוקול הדיון, שורות 15-33).

     

57. לגבי הטענה לאי קבלת תלושי השכר, הרי שאף כי הנתבע 2 העיד בפנינו כי תלושי השכר נמסרו לתובע והוא אף חתם עליהם, תלושים חתומים אלו לא הוגשו לתיק בית הדין, לא במסגרת גילוי המסמכים ואף לא במסגרת תצהיר עדות ראשית (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 17-24). לפיכך אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעים.

     

58. לאור האמור אנו פוסקים לתובע פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר ותלושי שכר חסרים בסך כולל של 5,000 ש"ח.

     

    זכאות התובע לפדיון ימי חופשה, דמי חגים, דמי הבראה ולדמי נסיעות

59. לטענת התובע זכאי הוא לפדיון חופשה בסך 6,800 ₪ (לפי חישוב של 12 ימי חופשה בשנה) ל 24 ימי חגים בסך 4,800 ₪, לדמי הבראה בסך 4,536 ₪ ולדמי נסיעות בסך 7,990 ₪ (לפי חישוב של 235 ₪ לחודש).

     

60. לטענת הנתבעים, נהגה הנתבעת לשלם לתובע דמי חופשה מעת לעת בהתאם לעבודתו כמפורט בתלושי השכר, לגבי דמי חגים הרי שהתובע לא הוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי החג, דמי הבראה שולמו לתובע מעת לעת ובמסגרת גמר החשבון שולמו לו יתרת דמי ההבראה. לגבי דמי הנסיעות, הרי שאלו שולמו לתובע מידי חודש בחודשו.

     

61. לעניין פדיון דמי חופשה – תביעתו של התובע ברכיב נתבע זה עומדת על 34 ימי חופשה (12 יום לשנה) המסתכמת בסך של 6,800 ₪. לטענת הנתבעת ניצל התובע 18 ימי חופשה וקיבל שכר בגינם. עם סיום העסקתו קיבל פדיון בגין 22 ימים ולכן, למעשה, שולמו לתובע 40 ימי חופשה והנתבעת לא נותרה חייבת לו דבר בגין רכיב זה.

     

62. מאחר שלא קיבלנו את טענת התובע באשר לפיקטיביות התלושים, יש לבחון את זכאותו לפדיון ימי חופשה על פי המפורט בתלושי השכר.

     

63. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת. על פי ההלכה הפסוקה, "הימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעביר אליו את הנטל להוכחת יתרת החופשה לעובד" (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג' 215, 219 (1972).

     

64. הנתבעים הציגו תלושי שכר בהם היה רישום של ימי החופשה של התובע. בנוסף דוחות הנוכחות שהוצגו מעידים כי בחודשים רבים היה התובע מחסיר מספר ימים בחודש ומקבל שכר מלא עבור כל החודש (ראו למשל שכר יוני 2014 בו החסיר יומיים במהלך החודש). משכך, שעה שהוכח בפנינו כי הנתבעת פדתה לתובע 22 ימי חופשה (נ/4) ועולה מדוחות הנוכחות כי התובע נטל לפחות 12 ימי חופשה וקיבל עבורם שכר רגיל, לא מצאנו כי התובע זכאי לתמורה נוספת בגין ימי חופשה.

     

65. לא נעלם מעיננו כי רישום ההיעדרות של התובע לא היה מסודר ואף כי מדוחות הנוכחות עולה כי התובע החסיר ימים במהלך החודש, הדבר לא נרשם ברובריקה של "ימי אי הגעה" בדוחות. כך, גם לא תמיד השתקפו ימי ההיעדרות בתלושים בעמודת "ניצול ימי חופשה". מכל מקום כיוון שאמיתות דוחות הנוכחות לא נסתרה ומהם עולה כי התובע שהה בחופשה, תמורתה קיבל שכר, פסקנו כאמור לעיל.

     

66. באשר לדמי חג – הגם שכאמור טענתו העובדתית של התובע היא לעבודה של 7 ימים בשבוע ובאורח זה בהכרח גם לעבודה בחגים, תבע התובע בתביעתו דמי חג, אשר ניתנים דווקא למי שאינו עובד בחג כפיצוי עבור אי עבודה בחג.

     

67. בא כוחו של התובע אף חקר בעניין זה את נתבע 2, כאשר גם מהחקירה עולה כי הטענה היא כי התובע עבד בימי החג אך לא זכה לתשלום נוסף בגין העבודה בחג (ר' עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, שורות 22-33). לא זו התביעה שהונחה לפנינו וכידוע בית הדין מוסמך לפסוק סעדים על פי התביעות המונחות לפניו.

     

68. משכך ושעה שהתובע תובע דמי חג ולא תשלום עבור עבודה בחג וכאשר תביעתו לדמי חג אף לא פורטה ונטענה בכלליות מבלי לציין את ימי החג בגינם הוא תובע והפחתת ימי החג שחלו בשבת, נדחה רכיב זה בתביעתו.

     

69. באשר לתביעה לדמי הבראה – התביעה היא ל 12 ימי הבראה בתעריף יומי של 378 ₪, זכאות התובע בשנתיים האחרונות להעסקתו (בכפוף למגבלת ההתיישנות). על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש, עבור כל אחת מהשנים השנייה והשלישית זכאי העובד ל – 6 ימי הבראה באופן יחסי לחלקיות המשרה. התובע זכאי, אם כך, ל 6 ימים + 6 ימים X 9/12 = 10.5 ימים.

     

70. בהתאם לתלושי השכר קיבל התובע סך של 4,134 ₪ בגין דמי הבראה והדבר עלה מפורשות מהתלוש, הן ביחס לתשלום השוטף של דמי ההבראה והן ביחס לפדיון ימי ההבראה. משכך, תביעתו של התובע ברכיב זה דינה דחייה.

     

71. התביעה לדמי נסיעות נדחית אף היא, כאשר עולה מתלושי השכר כי התובע קיבל אותם מידי חודש בחודשו ובשים לב לקביעתנו באשר לאי הוכחת פיקטיביות התלושים הנטענת.

     

    הרמת מסך ההתאגדות מעל לנתבעת 1

72. לטענת התובע יש מקום להרים את מסך ההתאגדות מעל לאישיותה המשפטית של נתבעת 1 לאור התנהלותם של בעלי מניותיה, נתבעים 2 ו - 3 ולחייבם בסכומי התביעה. לחלופין יש לראותם כמעסיקים הישירים של התובע, לאור דרך ניהולה של המסעדה.

     

73. לטענת התובע , נתבע 2, שהיה מנהלו הישיר, נתן לו הוראות ואת המשכורת בצ'ק. אין בכך כדי להפוך את הנתבע 2, בוודאי שלא את נתבע 3 למעסיקים ישירים של התובע.

     

74. האם הוכחו במקרה שלפנינו נסיבות המקימות זכאות להרמת מסך ההתאגדות מעל אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה? ככלל נקבע כי יש לשמור על עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ, כפי שנפסק:

     

    "עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד, הוא כלל יסוד בדיני החברות ולפיו "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין" (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות - אילת בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 17.12.02, להלן - פרשת זילברשטיין). לצד עקרון זה, התפתחה תחילה בפסיקה ולאחר מכן עוגנה בחוק, הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361-362, להלן – פרשת מוברמן)". ע"ע (ארצי) 3903-05-11 פאולינה איפראימוב – ר-צ פלסט בע"מ [פורסם בנבו] (2014).

     

75. יחד עם זאת ישנם מקרים, המצדיקים את הרמת המסך על ידי בית המשפט. הוראת החוק הרלבנטית לענייננו מצויה בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 בו נקבע באילו מקרים רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות:

     

    "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

     

    (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

     

    (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

     

    (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1) (א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

     

    (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

     

    (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)".

     

76. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין וגיה – גלידות הבירה (דב"ע נג/3-205 פד"ע כז' 345, 350) נקבע לעניין זה כהאי לישנא:

     

    "הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת – יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית – בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה".

     

    הפסיקה מונה מספר מקרים בהם קיימת הצדקה להרמת מסך. כך למשל "חוסר תום לב מובהק הבא לידי ביטוי בהקמת חברות סדרתית" (ר' ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב – שיינפלד (16.2.2012); מקום בו מוכחת התנהלות בה מוקם עסק הממשיך את פעילות החברה ומרוקן, למעשה, מתוכן את החברה מנכסיה (ר' ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשטיין – G.S.S. ג'נסיוס סאונד סיסטם בע"מ (1.11.2011)).

     

77. לאחרונה בבר"ע 52353-08-16, א.ב. טוקו שף בע"מ ואיציק אנקוניה - ADMARIAM GAVR NEGOUSE, פס"ד מיום 13.11.2016, חזרה סגנית נשיא בית הדין הארצי, כבוד השופטת וירט ליבנה, על ההלכה לפיה הרמת המסך הינה החריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, אשר מהווה תרופה קיצונית. עוד הוזכר באותו עניין כי על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה, על המבקש להוכיח בראיות התנהלות המצדיקה את חיובו האישי דווקא (להבדיל מבעלי מניות אחרים) כאשר לגבי העילה המצדיקה את הרמת המסך, יש להניח תשתית עובדתית המלמדת כי החברה: "נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו".

     

78. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו המקרה שלפנינו מצדיק את הרמת המסך, אף לאור הלכת טוקו שף, שעה שהוכח כי עריכת רישומי השעות שהוצגו על ידי הנתבעת 2 הינם פיקטיביים, הוכחה שיטת העסקה של שעות ארוכות, כולל ימי שבת וחג וכן הנפקת תלושי שכר פיקטיביים ועל כן לא נותר אלא לקבוע כי הנתבעת 1 נועדה, בין היתר, לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של התובע. כך, גם הוכח, לשיטת בא כח התובע כי הנתבעת 1 נוּהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. עוד מציין הוא בסיכומיו כי נעשתה אל התובע ובא כוחו פניה לסיים את התיק בפשרה עובר לקיום דיון ההוכחות שכן "עתידה של החברה הינו בסכנה".

     

79. אין בידינו לקבל טענות אלו של התובע. ראשית, הטענה בדבר מצבה של החברה לא הוכחה בפנינו ולוּ בראשית ראיה. שנית לא הוכח בפנינו, ברמת ההוכחה הדרושה לכך מעשה של תרמית. בעניין זה כבר פסקנו ונחזור על הדברים כי לא סביר בעינינו כי הנתבעת או מי מטעמה, מחק/ו בצורה שיטתית את רישומיו של התובע מידי חודש בחודשו באשר לעבודתו בשבת.

     

    המדובר בדו"ח אלקטרוני אליו מוזנים נתונים באמצעות טביעת אצבע (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, שורות 10-28) והתובע, מנגד, לא הביא כל תמיכה לא בכתובים באמצעות רישום מטעמו ולא בעדויות מטעמו כי אכן עבד מידי שבת בתקופת העסקתו בנתבעת.

     

80. משכך ומשלא הוכחה בפנינו עילה המצדיקה הרמת מסך כלפי נתבעים 2 ו -3, נדחית בזאת התביעה האישית כנגדם.

     

    סוף דבר

81. לאור כלל קביעותינו בפסק דין זה, זכאי התובע לסכומים הבאים:

     

    • סך של 13,294 ₪ כפיצוי בגין אי הפרשה לגמל ולפיצויים בהתאם לצו ההרחבה.

       

    • סך של 13,356 ₪ כהפרשי שכר ושעות נוספות בגין התקופה הראשונה.

       

    • פיצוי לפי חוק הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.

       

      ד. פיצוי לפי חוק הגנת השכר בגין פגמים שנפלו בתלושים בסך 5,000 ש"ח.

       

      סך הכל 33,650 ₪, מהם יש להפחית סך של 4,650 ₪, קיזוז הודעה מוקדמת, כך שסך כל חיוביה של הנתבעת 1 עומדים על סך של 29,000 ₪.

       

82. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעים ויישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום ינואר 2014 (אמצע תקופת העסקה) ועד מועד התשלום בפועל.

     

83. בשים לב לתוצאת פסק הדין תישא הנתבעת 1, בהוצאות התובע בסך 3,500 ₪, אשר ישולמו, אף הם, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. בפסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון את רכיבי התביעה שנפסקו לעומת גובה התביעה וכן את דחיית התביעה האישית כנגד נתבעים 2 ו 3.

     

    זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי בירושלים וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

     

    ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ז, (23 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    מר גולדצוויג ברוך נציג ציבור עובדים		מירב קליימן , שופטת אב"ד		מר חלימי יעקב נציג ציבור מעסיקים