סע"ש 41345-04-14

בפני בקשת הנתבע 4 (להלן: "הנתבע") לחייב את התובע להפקיד ערובה בסכום משמעותי, כתנאי להמשך ניהול ההליך ועל מנת להבטיח את תשלום הוצאות הנתבע (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בבקשה ובהיעדר תגובה לבקשה חרף חלוף המועד מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה. להלן אפרט טעמיי.

הנתבע טוען כי התובע, פליט נתין אריתראה, הגיש נגדו תביעת סרק, שכן התובע מעולם לא עבד אצל הנתבע 4.

מוסיף הנתבע וטוען כי ביום 28/5/15 חוייב התובע ע"י בית הדין בהוצאות בסך 1,200 ₪ אשר לא שולמו חרף חלוף המועד. לטענת הנתבע בהתאם להלכה הפסוקה, משמדובר בעובד זר, אשר הגיש תביעת סרק בסכומים גבוהים ולא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו עולה חשש אמיתי כי הנתבע לא יוכל להיפרע מהוצאותיו ומשכך יש מקום להורות על הפקדת ערובה כתנאי להמשך ניהול ההליכים.

כאמור, התובע לא הגיש תגובתו על אף שחלף המועד שנקצב להגשת התגובה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996); להלן: "פרשת שרפן" וע"ע (ארצי) 13652-10-13 ARAGAWI AMLESET נגד י.ב. שיא משאבים בע"מ (9/4/14)).

בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיבים לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותם של בעלי הדין שכנגד לגבות את הוצאותיהם, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדם.