כל בו חצי חינם בע"מ נ' אל ויקטור דאודי

לפני בקשת המבקשת לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך זה שכן המשיב לא עמד בחיובי בית דין זה עת נפסקו כנגדו הוצאות לטובת אוצר המדינה. יתר על כן טוענת המבקשת כי ההוצאות נפסקו לחובתו בשל אי קיום החלטות בית הדין והוא אף ממשיך התנהלותו זו.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי מדובר בבקשה קנטרנית שמטרתה להמשיך להתנהל כלפיו באופן פוגעני.

לאחר שעיינתי בכלל המסמכים בתיק מצאתי כי דין הבקשה להדחות. להלן אפרט טעמיי.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 116 א (א) תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן – תקנות בית הדין) 2/9/16 קובעת כך:

"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

נוסח התקנה זהה לנוסח המופיע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). ולפני שהוטמעה תקנה 116א בתקנות בית הדין, אומצה תקנה 519 על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969. הכלל היה שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים (ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06, להלן – עניין חנה לביא).

בפסיקה שניתנה טרם הוטמע סעיף 116 א בתקנות בתי הדין נקבעו השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, ניתן ביום 6/7/03)(להלן - עניין פתחי אבו נאסר) שם נאמר כך: