סע"ש 39274-11-14

לפני בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו.

לאחר עיון בבקשה באתי למסקנה כי יש לקבוע ערובה להוצאות, ואפרט:

טוען הנתבע: ראשית-התובע לא התייצב לדיון קדם שנקבע זה מכבר. בית הדין פסק הוצאות לטובת הנתבע ביום 16.12.15 ואלו לא שולמו עד לעת הזו. עוד מוסיף הנתבע כי אי תשלום הוצאותיו, אינה הפרת הוראת בית הדין היחידה של התובע וכי יש בהתנהגותו זו להלביש על הנתבעת הוצאות רבות שלא לצורך. כמו כן, אין כל אינדיקציה לכך שיופיע לדיון הבא שייקבע. שנית- כי מעולם לא העסיק את התובע, וכי על אף טענת התובע כי עבד ברשות הנתבעת 5 שנים, לא הציג ראשית ראיה לכך. בשל כל האמור, טוען הנתבע כי ככל שיינתן פס"ד לטובת הנתבע, קיים חשש כבד לקיומו ומימושו. לפיכך, מבקש הפקדת ערובה של 5000 ₪ או לכל הפחות כזו שלא תפחת מ-1000 ₪. הנתבע הוסיף במסגרת הפניותיו לפסיקה כי העובדה כי התובע הוא תושב שטחים, שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו במקרה בו הנתבע יזכה, גם כן מחזקת את הצורך לחייבו בערובה.

התובע טען כי תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעמו ביום 14.3.16 (במסגרת הליך גילוי המסמכים) מוכיחה כי התובע עבד אצל הנתבע בתקופה שבין 1.4.08 – 31.5.10, ובכך די כדי להוות ראשית ראייה. כמו כן, טוען התובע טענות כלליות על זכותו של העובד הפלסטינאי ליומו בבית הדין מבלי להתייחס לטענות הנתבע לגופן או לענינו שלו.

הנתבעת לא מימשה את זכות התשובה שלה ולא נתנה דעתה לתעודת עובד הציבור אשר הוגשה.

הכרעה

בהתאם לפסיקה, בבוא בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

בית הדין הארצי בפסק הדין בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליניצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח ( 29.8.00), קבע:

"בית-דין זה הקפיד במהלך השנים לנהוג בנושא זה במתינות. ההלכה הפסוקה נותרה בעינה, ולפיה, "...אין זאת דרכו של בית-דין לעבודה לחייב תובע במתן 'ערובה', ועל-ידי כך להכביד על מימוש זכויות", וכי בבוא בית-הדין לשקול האם יש מקום לחייב במתן ערובה "יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה"".