סע"ש 37911-06-14

לפני בקשת התובעת לחיוב הנתבעת בהוצאות מכוח פקודת בזיון בית המשפט

1.התובעת טענה בבקשתה כי הנתבעת לא מילאה אחר החלטת בית הדין מיום 21/12/15 וטרם הומצאו לה דו"חות הנוכחות ותצהיר הגורם המוסמך. לפיכך, בית הדין התבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות מכוח פקודת ביזיון בית המשפט ("פקודת הביזיון"), וחילופין לחייב את הנתבעת בתשלום סכום מוערך של 100,000 ש"ח בגין אי תשלום שכר עבודה.

2.הנתבעת בתגובתה טענה כי מילאה אחר החלטת בית הדין, וביום 25/12/15 הגישה לבית הדין הודעה אליה צורפו כרטיסי העבודה ששוחזרו ותצהיר מנכ"ל הנתבעת.

3.לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

4.בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי מטרתו של סעיף 6 לפקודת הביזיון היא אכיפתית ולא עונשית, וכי תכליתה של הסנקציה המוטלת מכוחו היא לסייע לנפגע לאכוף את ביצועה של ההחלטה השיפוטית.

5.הליך כפיית ציות באמצעות סנקציה לפי פקודת הביזיון הוא צעד קיצוני וחריג שיש לראות בו סעד שיורי ולהגביל את השימוש בו, ובית המשפט יעשה בו שימוש במשורה ובמקרים נדירים בלבד (בר"ע 168/10 יצחק – אזולאי, מיום 22/06/10, וההפניות שם).

6.בבואו של בית הדין לשקול מתן סעד של ביזיון בית משפט, עליו לבחון אם מתן סעד של ביזיון ראוי בנסיבות העניין. כבר נפסק כי סעד הביזיון אינו הסעד מתאים כאשר קיימת "דרך חמורה פחות" לאכיפת הצו השיפוטי (ע"ע 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ – יפה יצחק, מיום 30/10/12).

7.בענייננו, אין מקום לעשות שימוש בפקודת הביזיון מאחר שקיים סעד מידתי ומתאים יותר המותווה בתקנה 46(ד) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ועניינו מחיקת כתב טענות של בעל דין שלא מילא אחר צו גילוי ועיון ולא המציא לבית הדין את הפרטים והמסמכים אותם הונחה להגיש. הוראה זו מקבלת משנה תוקף משעה שהנתבעת לא מילאה אחר החלטת בית הדין מיום 29/12/15 בנוגע לדו"חות הממוחשבים וקיומם של רישומי שעות נוספים.

8.לא זו אף זו: בעניינה של התובעת אין מקום ליתן סעד של ביזיון גם מהטעם במקרים כגון זה העמיד המחוקק לרשות העובד כלים משפטיים אחרים, כגון העברת נטל ההוכחה במקרים שהמעסיק לא הציג רישומי נוכחות (ראו הוראת סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958).