סע"ש 3657-06-14 שחאדי נ' אלוניאל בע"מ

זו הוטחה ביקורת בתובע בגין אופן ניהול ההליך, ואין חולק כי ההליך הראשון אכן נוהל בצורה לקויה ורשלנית. אולם, לא נקבע כי ההליך הראשון היה טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום-לב, תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות.

למעשה, הביקורת שהוטחה בתובע נגעה ברוּבה להכרעה בשאלה הספציפית, האם ישנה הצדקה לביטול פסק הדין שניתן, שבו נמחקה התביעה בשל אי-הגשת תצהירים. ראו בהקשר זה סעיף 6ד' להחלטה, שם צוינו הדברים הבאים, כדלקמן:

"בענייננו, הבקשה, אשר כאמור איננה נתמכת בתצהיר, מתמקדת בהפניית אצבע מאשימה לכל כיוון אפשרי, למשיבה – בגין העובדה שלא ביצעה גילוי מסמכים (הגם שאין חולק שהמבקש עצמו גם הוא לא ביצע חיוב זה ולא פנה למשיבה בדרישה או תזכורת כלשהי בעניין הגילוי מצידה), ולמזכירות בית הדין על כך ששיגרה לו הודעות בדואר האלקטרוני (חרף העובדה שהביע הסכמתו לכך, הגם שלא טרח לבדוק זאת), ולבסוף למזכירתו שמתוך טעות לא רשמה תזכורת בעניין זה.

לכל אלה יש להוסיף את אי הנוחות שמתעוררת נוכח העובדה שהתנצלות פשוטה לא נשמעה מצד המבקש, והוא בחר לנסות ולגייס לטובתו, לסיום טיעוניו בפני בית הדין, את הטענה שממילא ככל שלא יבוטל פסק הדין יגיש תביעה חדשה.

אין זאת אלא המקרה המובהק בו יאמר לב"כ המבקש – טול קורה מבין עיניך.

בנסיבות שכאלה, אינני מוצאת שיש לנקוט את הגישה הסלחנית כלפי המבקש, ולבטל את פסק הדין שניתן."

שנית, ובהתייחס לאמור בסעיפים 41 – 43 לתגובת הנתבעת, הרי שהשיקולים בעת מתן החלטה בבקשה לביטול פסק דין, אינם בהכרח זהים לשיקולים האם יש להחיל את הוראות סעיף 15 ו-16 לחוק ההתיישנות. הנתבעת לא הניחה תשתית משפטית המאפשרת ללמוד כי השיקולים הינם זהים.

שלישית, לא נוּהל דיון בתביעה הראשונה לגוּפה, ולא הובררו בה טענות הצדדים. התביעה הראשונה נמחקה כאמור בשל חוסר מעש, לאחר שהתובע לא פעל לפי החלטות בית הדין, ולא הגיש תצהירים. נזכיר בהקשר זה כי מדיניות בית הדין לעבודה היא להימנע מסילוק תביעות על הסף, ולהעדיף את בירורן לגופו של עניין.

17.לגבי תקופת ההתיישנות המיוחדת, הקבועה בחוקים בהם נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת (סעיפים 50 – 51 לתגובת הנתבעת) – הנתבעת לא פירטה לאיזה חוקים היא מכוונת, ולוּ מחמת טעם זה דין הטיעון להידחות.

מעבר לאמור לעיל, מסקנת בית הדין הארצי בעניין זה בע"ע (ארצי) 806/06 זעירא נ' אוניברסיטת בר אילן, נשענה במידה רבה על העובדה שחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין) התשנ"ז-1997 מעביר בתנאים מסוימים את נטל ההוכחה אל המעביד, וכן מעניק סעד של פסיקת פיצויים ללא שנגרם נזק ממון (ראו סעיף 42 לפסק הדין).

אולם, המסקנה שונה במקרה של זכויות קוגנטיות שבמשפט העבודה, כגון הזכויות המוקנות מכוח חוק חופשה שנתית. ביחס לזכויות אלה, הארכת תקופת ההתיישנות הספציפית ולפי סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, אינה בהכרח מטילה קושי על המעסיק לברר כדבעי את התביעה, ולכאורה ניתן לברר את הסוגיה, ולמשל באמצעות תלושי השכר של העובד (דברים אלה מקבלים משנה תוקף, כאשר המדובר במקרה של מעסיק גדול, בדומה לנתבעת). זאת, בשונה מתביעה המבוססת למשל על הוראות חוק הגנה על עובדים, המצריכה בירור עובדתי שהינו פעמים רבות מורכב.