סע"ש 36121-05-14

זוהי החלטה בבקשה להפקדת ערובה על ידי המשיב להבטחת הוצאות המבקש, הוא הנתבע בהליך העיקרי (להלן – הבקשה).

התביעה, אשר הוגשה בחודש 05/14, עניינה ביחסי עבודה שלכאורה התקיימו בין הצדדים מחודש 03/04 ועד 01/09 ובמסגרתה נתבעו סעדים בגין פיצויי פיטורים (כולל פיצויי הלנה), הפרשי שכר מינימום, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, קרן פנסיה, חופשה וחגים  עך כל התקופה, בסך של קרוב ל-90,000 ₪. לכתב התביעה לא צורפו נספחים כלשהם לתמיכה באמור בו. 

לטענת המבקש, אינו מכיר את המשיב, ועל פי רישומיו, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. מכל מקום, התביעה העיקרית הוגשה ללא כל ביסוס במסמך כלשהוא  היכול ללמד ולו גם לכאורה שאכן התקיימו יחסים אלו, ומתי. עוד נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כחמש וחצי שנים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה הנטענים, מה גם שחלק ניכר מהתביעה התיישן, וכי שיהוי זה אף מקשה עליו להתגונן מפני התביעה. בנוסף, גם לאחר שהתקבל תצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע, התברר כי אין ברשותו כל מסמך המעיד על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, והמסמכים היחידים שברשותו הינם כתבי הטענות. בנסיבות אלה, טוען המבקש, כאשר מדובר בתושב הרש"פ אשר סיכויי תביעתו נמוכים, יש להבטיח את הוצאותיו באמצעות הפקדת ערובה על ידי המשיב.

בתגובת המשיב נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מאחר שכל מטרתה היא להרתיע את המשיב, המצוי במצוקה כלכלית, מפני ניהול ההליך. לטענת המשיב, סיכויי תביעתו הם גבוהים שכן התביעה היא לתשלום זכויות קוגנטיות ואילו הטלת ערובה על המשיב תפגע בזכותו לגישה לערכאות. כמו כן טוען ב"כ המשיב כי אין בעובדת היותו תושב הרש"פ די בכדי לחייבו בהפקדת ערובה, גם לא החשש בדבר אי היכולת לגבות ממנו את ההוצאות שיפסקו ככל שיפסקו.

לאחר עיון בכלל החומר המונח בפניי ובהלכה הפסוקה, ואף שאין בית הדין מזדרז לפסוק ערובה להוצאות, מצאתי כי במקרה זה יש מקום להעתר לבקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה, כפי שיפורט להלן.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, אשר אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה באמצעות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969, קובעת לעניין הפקדת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

בהתאם לפסיקה, בבוא בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

הלכת בית הדין הארצי בעניין פתחי אבו נאסר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר –Saint Peter in Gallicantu (6.07.2003), קובעת כי השיקול העיקרי לחיוב בהפקדת ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, כאשר השיקול המשני בחשיבותו הוא האפשרות העתידית לגבות את ההוצאות שיפסקו מהתובע.