סע"ש 35997-08-15

לפניי בקשת הנתבעת להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש בתביעה לתשלום הסך של 123,499 ₪ שהוגשה נגדו. בטרם תידון הבקשה לגופה יבקש בית הדין להביע צערו על העיכוב במתן החלטה זו, אשר נבע מצפיה כי הליכים תלוים ועומדים בבג"ץ ובבית הדין הארצי לעבודה בשאלות עקרוניות הנוגעות לחיוב בערובה בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1992 (להלן: תקנה 116א, התקנות) יוכרעו. עם זאת משלא כך ארע, ובחלוף הזמן, נתנת החלטה לגוף הבקשה.

טענות המבקש:

טוען המבקש כי אין כל ראשית ראיה לנטען בכתב התביעה. לטענתו הראיות שצורפו לכתב התביעה ולתצהיר גילוי המסמכים מטעם המשיב לא תומכות בקיומם של יחסי עובד ומעסיק בשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. אישור קמ"ט תעסוקה בדבר היתרי העבודה שהוצאו למשיב מצביע על הוצאת היתרים בשנים 2006-2010 , אף אחד מהם לא ע"ש המבקש אלא ע"ש דני גמליאל, אברהם קופולוביץ ונביל עבד אלראזק, קרי- למשיב היו מעסיקים אחרים בתקופה אליה מתיחסת תביעתו. משכך לא זו בלבד שאין ראשית ראיה לקיומם של יחסי עבודה, אלא שאף יש ראיות לכך שלא היו יחסים כאלה עם המשיב. גם צלומי שיקים שצורפו לגילוי המסמכים הם משנים 1997 -1998, קרי, ביחס לתקופה שקדמה לתקופת ההעסקה הנטענת בכתב התביעה (2002- 2010).

לא זו אף זו, המשיב ציין בקדם המשפט נתונים עובדתיים הסותרים גרסתו שבכתב התביעה (ביחס למועד סיום העבודה, ביחס לשאלת הרציפות בעבודה, ובשאלת הזכאות לפיצויי פיטורין- בקדם המשפט ציין המשיב כי עזב עבודתו). בכך נשמט חלק נכבד מטענותיו.

עוד מציין המבקש כי המשיב אינו מתגורר בישראל, כי אם בשטחי הרשות הפלסטינאית, וכי לא צוינה כתובתו בכתב התביעה וכי לא יוכל לגבות הוצאותיו ככל שיפסקו .

המבקש מפנה לתקנה 116א, אשר תאוזכר לקמן. לטענת המבקש לא הוכחו התנאים המאפשרים פטור מחבות בערובה להוצאות על פי הוראות תקנה זו, ומשכך יש לחייב המשיב בערובה להוצאות.

לכך משיב המשיב:

העובדה כי אין מופיעים היתרי העסקה ע"ש המבקש, אינה אלא פרי "תרגיל" שבו נקט הקיבוץ, כאשר נמנע מלבקש רשיונות להעסקת עובדים על שמו, כדי להרחיק ממנו טענת חבות. לטענת המשיב, כל אותם "מעסיקים" המצוינים באישור הקמ"ט קשורים בקיבוץ ואחד מהם, מר עבד אלראזק נביל, אף היה בעצמו עובד המבקש, כפי העולה מרשימת עובדים של הקיבוץ לחודש 10/2009 שם מצוין תאריך תחילת עבודתו של מר עבד אל ראזק ביום 1.1.02

כן טוען המשיב כי באותה רשימת העובדים נכלל גם שמו שלו וגם לגביו מצוין כי עבד מאז ראשית 2002 ובכך ראשית ראיה לתקופה שלא התיישנה .

המשיב מוסיף כי הקיבוץ לא הוכיח שלא יוכל לגבות הוצאותיו ככל שייפסקו. הוא מפנה להלכה כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית, ולפסיקה לעניין הפקדת ערבון ובין השאר להלכת אבו נאסר (ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)), אשר תאוזכר לקמן .

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).