סע"ש 31746-08-14 . לפני

1.בפניי בקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה כספית לתשלום הוצאותיו ככל שיפסקו לטובתו במסגרת ההליך דנן (להלן: "הבקשה").

2.התובע, תושב פצאיל אשר בבקעת הירדן, הגיש בחודש יולי 2014 תביעה כנגד הנתבע במסגרתה נטען כי התובע עבד עבור הנתבע החל מחודש אפריל 2007 ועד לחודש פברואר 2014, וכי בגין תקופה זו זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורין, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי בגין העדר הפרשה לקרן פנסיה והפרשי שכר מינימום. התביעה עומדת על סך של 304,263 ₪.

3.הנתבע טוען בכתב הגנתו, בין היתר, כי אינו מכיר את התובע וכי לא העסיקו בכל תקופה שהיא, ולכן לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לביו התובע.

4.הנתבע הגיש בקשה להורות לתובע לפעול לפי תקנה 11 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) ולפרט מהם המסמכים עליהם נסמכת תביעתו. בתגובה, הגיש התובע תצהיר מטעמו במסגרתו טען כי מלבד כתב התביעה ונספחיו, אין בידו כל מסמך הרלוונטי להליך דנן. יצוין, כי לכתב התביעה צורף נספח אחד בלבד והוא יפוי הכוח של התובע כלפי בא-כוחו.

טענות הצדדים ביחס לבקשת הערובה:

5.לטענת הנתבע, התביעה הוגשה ללא כל ביסוס עובדתי וללא כל מסמכים התומכים בטענת התובע ואשר מהווים ראשית ראיה כי הועסק אצל הנתבע בשנים 2007-2014. עוד טוען הנתבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כי מרבית הרכיבים התיישנו, וכי התובע לא מציין את כתובתו כנדרש בתקנות. לכן, טוען הנתבע כי קיימת סבירות גבוהה שהתביעה תידחה והתובע יחויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אך ייבצר מהנתבע לגבות את הסכומים שייפסקו היות והתובע הינו תושב הרשות הפלסטינית בה לא יהיה ניתן לאכוף את פסק הדין.

6.הבקשה הועברה לתגובת התובע, אולם עד למועד זה לא התקבלה כל תשובה מטעמו. ביום 5.2.15 ניתנה החלטה לפיה על התובע להשיב לבקשה תוך 7 ימים, וביום 15.2.15, משלא הוגשה תשובה ונוכח בקשת הנתבע למתן החלטה בעניין הערובה, ניתנה החלטה נוספת לפיה ככל ולא תוגש תשובה מטעם התובע תוך 7 ימים, ישקול בית הדין מתן החלטה על יסוד הבקשה בלבד. כאמור, התובע לא טרח להגיש את תשובתו וגם לא ביקש ארכה למתן התשובה.

המסגרת הנורמטיבית

7.תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". הוראה דומה אינה מצויה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, אך תקנה זו אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אשר זה לשונו: "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".