סע"ש 31126-02-13.18

זוהי בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי עומדת לנתבעים חסינות "המדינה הזרה".

רקע

1.תביעה זו הוגשה כנגד הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וכנגד שגריר הרפובליקה בגין עבודתה של התובעת, עובדת זרה אזרחית פיליפינית, כעובדת ניקיון בביתו הפרטי של השגריר בהתאם להסכם עבודה שנכרת עמה בחודש אוגוסט 2005.

2.בתגובה לתביעה טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת חסינותם של הנתבעים. להודעת הנתבעים צורפה עמדת משרד החוץ ולפיה:

"מבדיקה שערך משרד החוץ עולה כי הנתבע הינו דיפלומט מואמן של מדינת קונגו. לפיכך, יצוין כי בהתאם לאמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים משנת 1961 שישראל חתמה ואשררה ואשר בעיקרה משקפת משפט בינלאומי מנהגי, נהנה הנתבע מחסינות דיפלומטית כמפורט באמנה".

3.ביום 18.6.13, ובהתאם להחלטת בית הדין, הוגשה תשובת התובעת אשר טענה, כי בהתאם לחקיקה וההלכה הפסוקה ואף בהתאם לאמנת וינה, לא מתקיימת בעניין זה חסינות כטענת הנתבעים.

4.הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי יש לאמץ את עמדת משרד החוץ ולפיה, מוקנית לנתבעים חסינות, עמדה עליה לא הוגשה כל השגה ו/או עתירה לבג"ץ. לשיטת הנתבעים, גם מכח הסכם ההעסקה קיימת להם חסינות שכן סעיף 10 להסכם מקנה לנתבעים את הזכות להודיע על ביטול ההסכם עקב מחדל חמור – אי דאגה של התובעת להארכת הויזה שלה עולה כדי מחדל חמור דיו.

5.התובעת טוענת ראשית, כי אי חידוש הויזה שלה הוא מחדל של הנתבעים אשר דאגו במהלך 10 שנות עבודתה לחידוש הויזה והם אף קיבלו הודעה בדבר סיום ויזת העבודה.

בנוסף, טוענת התובעת, כי עמדת משרד החוץ איננה מנומקת והיא עומדת בסתירה לחוקי העבודה ולהלכות הפסוקות וכי בהתאם להלכה השוררת כיום למדינה הזה מוקנית "חסינות מוגבלת" החלה לגבי פעולות "שלטוניות" בלבד ואינה חלה על פעולות "פרטיות".

לטענת התובעת, סעיף 4 לחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט – 2008 קובע, כי מדינה זרה לא תהנה מחסינות בתביעת עבודה עת לבית הדין לעבודה הסמכות היחידה, העובד עבד בישראל ומקום מגוריו הרגיל הוא ישראל.