סע"ש 29009-07-15 יבגני ווסקובויניק נ' ה.ל. תיירות בע"מ

1. מבוא – השאלה העומדת בבסיס הבקשה המונחת לפני, הינה מי הצד שאמור לשאת בהוצאות צילום חומר ראיות הנמצא בידי הנתבעת. נזכיר, כי תביעה זו הוגשה ביום 14.7.2015 על ידי התובע, שהינו נהג אוטובוס ואשר עבד במשך למעלה מ-16 שנים בשירותה של הנתבעת.

2. התביעה הוגשה בגין עילות שונות שבמשפט העבודה, ובכלל זה מבקש התובע כי הנתבעת תשלם לו סך של 156,000 ₪ בגין גמול שעות נוספות. חלק מתביעתו בגין סעד זה מבקש התובע לבסס באמצעות עיון בכרטסות הטכוגרף של האוטובוס שעליו הוא נהג.

3. הכרעת בית הדין בבקשה – לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, מצאתי לנכון להבהיר את הדברים הבאים, כדלקמן – תחילה, אין חולק בין שני הצדדים בתיק, כי יש לאפשר לבא-כוח התובע לעיין במסמכי הנתבעת שהינם רלוונטיים לתיק, ובכלל זה ביחס לתדפיסי הטכוגרפים. האמור לעיל נובע גם מהטעם כי המדובר בראיה שבמידה רבה יש בה כדי להעיד על שעות עבודתו של התובע, ומשעה שהנתבעת עצמה טענה כי אין בידיה פנקס שעות עבודה של התובע (ראו סעיף 5 לבקשתו של התובע, מיום 31.7.2016).
4. יחד עם זאת, אני דוחה את טענת בא-כוח התובע ולפיה הנתבעת מחויבת לצלם את התדפיסים "על חשבונה" (הסיפא לסעיף 5 לבקשתו מיום 31.7.2016). בהקשר זה, יש לזכור כי המדובר בזכות של התובע "... לגילוי או לעיון במסמכים", וראו ביחס לכך את לשונה של תקנה 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. ודוק – אין המדובר בזכות שהמסמכים עצמם יישלחו אל התובע ו/או לבא-כוחו. כלומר – המונח "עיון" אינו מחייב כי הנתבעת תצרף לתצהירה ו/או תשלח לתובע ו/או לבא-כוחו, העתקים של המסמכים המבוקשים, אלא אך ורק כי היא תאפשר עיון בהם.

ראו בעניין זה סעיף 9 להחלטתי מיום 12.4.2016 בסע"ש 49367-02-16 עלואן – שירותי בריאות כללית, בר"ע לבית הדין הארצי לעבודה נדחתה – בר"ע 18812-05-16. ראו גם בתחום המשפט האזרחי את החלטתה מיום 12.2.2013 של כב' השופטת נאות-פרי בת"א 37228-04-12 עמית דברי מאפה קפואים (2003) בע"מ נ' קטיעי: "נדמה לי שהתקנות אינן מחייבות את הנתבעים לשאת בעלויות כאמור... אינני בטוחה שאי מימון עלויות השגת החומר תחשב כאי מילוי חובת השקידה הסבירה.... במצב דברים זה – לא מצאתי שיש לחייב את הנתבעים במימון השגת המידע מתיקי המפרק".

5. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, כאשר הנתבעת מציינת בסעיף 5 לתגובתה מיום 6.9.2016 – וטענה זו לא נסתרה על ידי התובע – כי כמות החומר שהתובע מבקש שהנתבעת תמציא לו, משתרעת על אלפי עמודים, ואין זה הגיוני שהנתבעת תישא בהוצאות איתורו והדפסתו של חומר זה.

6. יחד עם האמור לעיל, אין בכך כדי להכשיר דרישת תשלום מצד הנתבעת ביחס לצילום המסמכים, שתהיה בלתי סבירה ו/או מוגזמת, וגם בכוונה להכשיל את העברת המסמכים לצד שכנגד. במקרה שכזה, יוכל התובע לפנות לבית הדין בבקשה מתאימה. ראו בהקשר זה סעיף 13 להחלטתו של כב' השופט נדל בת"א 11825-01-10 קורלנדר נ' גד, ניתן ביום 4.7.2013, שם נדחתה בקשה דומה לזו שהוגשה בפנינו, אולם בית המשפט הבהיר עוד, כדלקמן: "הנני מורה גם על דחיית בקשתה של הנתבעת 3 לחייב את התובעים להעביר לעיונם על חשבונם, את המסמכים המבוקשים. עם זאת מובהר, כי לצורך עיון במסמכים על ב"כ הצדדים לתאם מפגש במשרדו של ב"כ התובעים, כאשר לצורך העתקתם תידרש הנתבעת 3 לצלם את המסמכים באמצעות נציג מטעמה וכן לשאת בעלות מימון הצילומים בהתאם לעלויות המקובלות במשק דהיינו , בין חצי שקל לשקל לדף".

יש להדגיש גם, כי במקרה שלפנינו בא-כוח התובע טרם לא פעל כך, והוא עדיין אינו יודע ולא פנה לברר למול הנתבעת, מה תהיה העלות של צילום המסמכים. עם זאת, מהסיפא לסעיף 7 לתגובת הנתבעת מיום 6.9.2016, עולה כי העלות המבוקשת בגין צילום אלפי המסמכים (2,555 עמודים, ליתר דיוק – וראו גם סעיף 5 לתגובתה), עומדת על סך של 2,600 ₪. ביחס לכך, לא הוכח כי המדובר בעלות החורגת מהמקובל, וכאשר המדובר כאמור באלפי מסמכים.

7. באשר לסע"ש 2646-12-15 – מהטעמים המנויים לעיל, אני חולק על החלטה זו, שצוינה על ידי בא-כוח התובע, וכפי שזו ניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. יש גם לזכור כי הגיונה של החלטה זו מבוסס במידה מסוימת על פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בתחום המשפט הפלילי (ראו סעיף 14 להחלטת בית הדין בתל אביב בסע"ש 2646-12-15, מיום 23.5.2016). באשר לכך, יש להעיר שתי הערות –

            ראשית, באותו מקרה שצוטט על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (בש"פ 1956/12 ‏‏מדינת ישראל נ' אלגמיל, ניתן ביום 7.8.2012), קבע בית המשפט העליון כי אין עילה משפטית לחייב את התביעה למסור להגנה עותק מחומר הראיות במסגרת זכות העיון וההעתקה לפי סעיפים 75-74 לחוק סדר הדין הפלילי. עוד נקבע, כי גם אם בית המשפט המחוזי באותו המקרה הורה לתביעה להעביר לנאשמים עותק סרוק של יתרת חומר החקירה, וזאת בהתאם למקורות סמכות אחרים, הרי ששימוש באותה "סמכות הטבועה" של בית המשפט, אינו משנה מן העובדה, שההנחה הבסיסית לפי החוק, כמו גם הפרקטיקה הנוהגת, היא כי ההגנה היא הנושאת בעלות העתקת חומר החקירה, וכי זוהי דרך המלך. עוד נקבע, כי "הפעלת סמכות טבועה" על ידי בית המשפט ביחס לנושא זה, תיעשה במקרים חריגים וייחודיים.