אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שור נ' מדינת ישראל

שור נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 16/04/2018 | גרסת הדפסה

סע"ש
בית דין אזורי לעבודה ירושלים
28473-01-16
28/03/2018
בפני השופט:
דניאל גולדברג

- נגד -
תובע:
דניאל שור
עו"ד עמית סבג
נתבעת:
מדינת ישראל
עו"ד אביגיל ואן וייק שפיגלמן
פסק דין
 

 

  1. לפנינו תביעת התובע, מר דניאל שור, נגד המדינה, לסעדים הבאים:

    • תשלום פרמיות בגין תקופת העסקתו של התובע כסטודנט במחוז ירושלים של מינהל מקרקעי ישראל.

    • תשלום הפרשי שכר בגין אי החלה על התובע של זכויות מכוח הסכם קיבוצי (מיום 18.5.11) שנחתם בין המדינה לבין ההסתדרות בעניין מעבר עובדי מינהל מקרקעי ישראל לרשות מקרקעי ישראל.

    • פיצוי בגין הפרת החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (להלן: "החוק למניעת העישון").

       

      הרקע העובדתי

  2. התובע הועסק לפי חוזה להעסקת סטודנטים במחוז ירושלים של מינהל מקרקעי ישראל מיום 6.9.10 עד ליום 1.8.12.

  3. בעקבות החלטת הממשלה מיום 12.5.09 בדבר רפורמה בתחום המקרקעין והקמת רשות מקרקעי ישראל אשר תחליף את מינהל מקרקעי ישראל, התקבל ביום 10.8.09 חוק מקרקעי ישראל (תיקון מס. 7), התשס"ט-2009 (להלן: "תיקון מס. 7"), על פיו הוקמה רשות מקרקעי ישראל. לפי סעיף 49(ג) לתיקון מס. 7, תחילת פעולת הרשות הותנתה בחתימת הסכם קיבוצי אשר יסדיר את זכויות עובדי מינהל מקרקעי ישראל.

  4. ביום 18.5.11 נחתמו שני הסכמים קיבוציים מיוחדים בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית. הסכם אחד הסדיר את סיום עבודתם של עובדי מינהל מקרקעי ישראל שעבודתם הסתיימה עקב הרפורמה. ההסכם השני הסדיר את תנאי עבודתם של עובדי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הסכם רמ"י"). על פי הסכם רמ"י, נוצר דירוג חדש לעובדי רמ"י, ונקבעו בו זכויות שונות עקב הרפורמה.

  5. ביום 2.8.12 זכה התובע במכרז לתפקיד ראש ענף (חוזים ועיסקות) ביחידת האפוטרופוס על הרכוש הממשלתי והנטוש במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן: "יחידת האפוטרופוס") ומילא תפקיד זה עד ליום 10.5.14. לאחר מועד זה עבר התובע לעבוד ברשות המסים.

  6. בעקבות זכיית התובע במכרז כאמור, ביום 22.8.12 נחתם בין הצדדים חוזה מיוחד להעסקת עובד לפי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960 ופסקה 16.412 לתקשי"ר, על פיה משכורתו של התובע תהיה לפי דרגה 16 בדירוג המינהלי, לרבות התוספת והטבות המשכורת הניתנות מזמן לזמן לעובדים המדורגים באותה דרגה בדירוג. תוקף החוזה היה מיום 2.8.12 עד ליום 31.12.12, והוא הוארך מעת לעת עד סיום עבודתו של התובע ביחידת האפוטרופוס. בחוזה נאמר כי "העובד יועסק ברשות מקרקעי ישראל" ביחידה "יהודה ושומרון". סוג ההעסקה שנרשם בחוזה הוא "חוזה משימה חולפת". בתלושי המשכורת של התובע נאמר כי הוא מועסק ב"יחידה 165 – מינהל מקרקעי ישראל".

     

    התביעה להפרשי שכר בגין אי החלת הסכם רמ"י על התובע

  7. בכתב התביעה ביקש התובע לפסוק לו, מכוח הסכם רמ"י:

    • הפרשי שכר בסך 64,994 ₪, בגין ההפרש בין מכלול הטבות שכרו לפי דרגה 4 לדירוג רמ"י שהונהג בהסכם, אשר התובע טוען כי הגיעה לו, לבין מכלול הטבות השכר שקיבל בפועל לפי דרגתו בדירוג המינהלי, עבור תקופת עבודתו ביחידת האפוטרופוס.

    • "מענק תצהירים" בסך 500 ₪ לפי סעיף 20 להסכם רמ"י בגין עריכת שני תצהירים.

    • 8,793 ₪ כ"העלאת שכר בגין הישגים אישיים" לפי סעיף 12 להסכם רמ"י.

    • 15,375 ₪ בגין מענק חד פעמי לפי סעיף 14 להסכם רמ"י (וסעיף 7 להסכם המתקן מיום 19.6.13), בגין עבודתו במשרה מלאה לתקופה של 17 חודשים במשרה מלאה ו-7 חודשים בחצי משרה, והכל בצירוף הפרשה לקופות גמל.

    • מענקים בגין הרפורמה לפי סעיף 25 להסכם רמ"י בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף הפרשה לקופות גמל.

  8. טענת התובע הינה כי הוא זכאי להטבות הנ"ל מאחר שהוא ענה על הגדרת "עובד רשות מקרקעי ישראל" בהסכם רמ"י. ההגדרה הינה:

    "מי שמועסק בשירות המדינה רשות מקרקעי ישראל, אשר משכורתו משולמת על פי הסכמים קיבוציים, למעט כל אלה.."

  9. התובע טוען כי הגדרת "עובד רשות המקרקעין" חלה עליו שכן משכורתו משולמת על ידי רשות מקרקעי ישראל לפי ההסכמים הקיבוציים. לעניין זה טוען התובע כי בהסכם רמ"י, וכן בהסכם מיום 19.6.13 בו תוקן הסכם רמ"י, לא נקבעה כל הוראה המוציאה מתחולת הגדרת "עובד רשות המקרקעין" עובדים של רמ"י המועסקים במינהל האזרחי.

  10. בית הדין מחליט לדחות את תביעות התובע המבוססות על טענתו כי הסכם רמ"י חל עליו, ולעניין זה מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת כי הסכם רמ"י אינו חל על עובדי המינהל האזרחי, מהנימוקים המפורטים להלן.

  11. על פי החלטת הממשלה מיום 4.10.81 בדבר ארגון מחדש של מערכת הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, מועסקים עובדי מדינה במינהל האזרחי של יהודה ושומרון וחבל עזה מכוח אצילת סמכות של מפקד האזור לראש המינהל האזרחי. בשים לב לאיסור, על פי המשפט הבינלאומי, החל על מפקד האזור, שהינו הריבון בשטח המוחזק, להעסיק אזרחים של המדינה המחזיקה, הדרך המשפטית שנקבעה להעסקת אזרחי מדינת ישראל במינהל האזרחי הינה השאלת עובדים על ידי משרדי הממשלה לממשל האזרחי, באופן שהמשרדים הממשלתיים נחשבים ל"יחידת האם" והם מקיימים פיקוח מקצועי על עובדי המינהל האזרחי המושאלים על ידם, כאשר כפיפותם המינהלית של העובדים הינה לראש המינהל האזרחי.

  12. מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת כי לעניין תחולת הסכם רמ"י, עובדי המינהל האזרחי המושאלים על ידי רמ"י ליחידת האפוטרופוס, אינם "עובד רשות המקרקעין". מסקנה זו נתמכת בתכלית הסכם רמ"י ובאופן יישומו על ידי הצדדים לו.

  13. לעניין זה העידה מנהלת אגף בכיר משאבי אנוש ברמ"י, גב' רחל לנציאנו, כי תיקון מס. 7 כלל שני שינויים עיקריים: האחד מהותי והשני ארגוני. בהיבט המהותי, הרפורמה אפשרה העברה לבעלות פרטית של קרקעות עירוניות, שעד לרפורמה הזכויות בהן היו חכירה לדורות. בהיבט הארגוני – רשות מקרקעי ישראל החליפה את מינהל מקרקעי ישראל. כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון מס. 7, שני השינויים שלובים זה בזה, שכן היכולת של רמ"י להתפנות למשימותיה החדשות כגון קידום התחרותיות בשוק המקרקעין והגברת השיווק של מקרקעין, תתקיים רק עם קידום העברת הבעלות במקרקעין לחוכרים, שכן משטר החכירה לדורות גרר עמו השלכות ארגונית ותפקודיות שחייבו את הרשות לנהל מאות אלפי חוזי חכירה, תוך פגיעה בייעודה המרכזי לאספקת קרקע זמינה לצורכי המשק.

  14. לעומת זאת, המבנה הארגוני של יחידת האפוטרופוס וסדרי עבודתה לא הושפעו מהרפורמה, שכן היא לא חלה על הקרקעות באזור יהודה ושומרון.

  15. ראיה נוספת לכוונתם של הצדדים להסכם רמ"י שלא להחילו על עובדי יחידת האפוטרופוס הינה אישור מיוחד של הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, המופנה ליו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אשר ניתן בסמוך לחתימת הסכם רמ"י, לפרישת עד חמישה עובדים מיחידת האפוטרופוס בתנאי הפרישה החלים על עובדי השטחים, בשים לב להסכם הקיבוצי בין המדינה להסתדרות ליישום הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל ובמקביל לתכניות הפרישה בו, וכן לתשלום מענק חד פעמי לעובדי יחידת האפוטרופוס, בגובה המענק החד פעמי לפי הסכם רמ"י. אישורים מיוחדים אלה לא היו נדרשים לו סברו הצדדים כי הסכם רמ"י חל על יחיד האפוטרופוס.

  16. התובע צירף לכתב התביעה מסמכים שמעידים על כך שההסתדרות אינה חולקת על עמדת הנתבעת בשאלת תחולת הסכם רמ"י על עובדי יחידת האפוטרופוס. כך למשל, מזכר של הסתדרות עובדי המדינה מיום 27.6.13 בו נאמר כי "עובדי יו"ש לא נכללו מלכתחילה במסגרת הרפורמה, אך על פי דברי הנציגות, הובטח ונאמר במפורשות על ידי מנכ"ל הרשות וכן הסגנית, שעם סיום שיבוצם שלב א', יתפנו להסדרת ענייני ותנאי עובדי יו"ש". בהמשך לכך, בסיכום דיון מיום 30.6.13, בו השתתף יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, מר אריאל יעקבי והממונה על הרכוש הנטוש ביו"ש, נרשם בהתייחס להסכם רמ"י כי "עובדי יו"ש הוחרגו מהיישום וזאת, על פי מר אריאל יעקבי, כדי שלא לעכב את ההתנעה וההרצה של הרפורמה כולה. ההחלטה על כך הייתה ברמה הגבוהה ביותר קרי עופר עיני ומר אריאל". סיכום הישיבה היה שתקבע פגישה עם מנכ"ל רמ"י כאשר "הכיוון הוא הכללת עובדי ממ"י ביו"ש בהסכם הרפורמה". כלומר, מדובר בדרישה כלכלית ולא משפטית.

  17. לעניין זה יש גם משמעות להיעדר כל הליך קיבוצי מטעם ההסתדרות שמטרתו להחיל את הסכם רמ"י על עובדי יחידת האפוטרופוס. לעניין זה נפסק בעע 1516/04 הממונה על השכר – גוסמן (מיום 16.11.05):

    "מקובלת עלי טענת באת כוח המדינה כי יש לייחס חשיבות גם לעמדת ההסתדרות במקרה זה ובמה דברים אמורים? בית הדין איפשר להסתדרות להתייצב להליך הערעור והיא בחרה שלא להתייצב בהליך וזאת כאשר מדבור בערעור המעלה שאלת פרשנותו של הסכם קיבוצי כללי".

  18. התובע טען בכתב התביעה כי הוא פנה לנתבעת בדרישה להכיר בזכויותיו לפי הסכם רמ"י, ולאחר שקיבל תשובה הדוחה את דרישתו, הוא פנה למזכיר עובדי המדינה בהסתדרות שהודיע לו שלא יוכל לעזור לו. בנסיבות אלה, דברי בית הדין הארצי לעבודה בעע 1516/04 הנ"ל ישימים לענייננו.

  19. אשר על כל אלה, בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע להפרשי שכר לפי הסכם רמ"י.

     

    התביעה לשכר עידוד

  20. התובע טוען כי למרות שתשומות עבודתו כסטודנט נמדדו לצורך תשלום פרמיות לעובדי מינהל מקרקעי ישראל, הוא לא קיבל את חלקו בפרמיות, והוא תובע סעיף 11,046 ₪.

  21. התובע מפנה לכך שסטודנטים ביחידות אחרות בשירות המדינה מקבלים פרמיות, ואין הצדקה להפלות לרעה סטודנטים שעבדו במינהל מקרקעי ישראל.

  22. המדינה העידה בסוגיה זו את מר אריאל מזוז שמילא תפקיד בחשבות מינהל מקרקעי ישראל. מר מזוז העיד כי סטודנטים שהועסקו במינהל מקרקעי ישראל מעולם לא קיבלו שכר עידוד מאחר שהם לא נחשבו כגורם בשרשרת הייצור (התובע בחקירתו הנגדית אישר שלא ידוע לו על סטודנטים שהועסקו במינהל מקרקעי ישראל שקיבלו שכר עידוד).

  23. מר מזוז לא אישר בעדותו את טענת התובע כי תשומותיו נלקחו בחשבון בחישוב התפוקות לצורך חישוב שכר עידוד ביחידה. הוא לא שלל את האפשרות שעובדים אחרים "הרוויחו על חשבון התובע. בהמשך לא שלל את האפשרות ש"תפוקות" של התובע – כגון אישר זכויות או "מוצרים סופיים" אחרים שעבודתו תרמה להם, נכללו בחישוב של שיטת שכר העידוד ביחידה.

  24. מר מזוז העיד כי ביום 18.4.07 התקבלה החלטה על ידי ועדת מעסיקים במדינה לפיה "סטודנטים הכלולים בשיטת שכר עידוד זכאים לאותו אחוז פרמיה ראשונית כשאר עובדי המדינה שבקבוצה". אלא שמר מזוז הסביר כי החלטת ועדת מעסיקים היוותה אך עמדה מקצועית עקרונית של המדינה אך היא אינה סוף פסוק שכן שינוי המצב הקיים בכל הנוגע לשיטת שכר עידוד קיימת, והכללתם של הסטודנטים לראשונה בשיטה הקיימת, דרשה קבלת החלטה של מועצת ייצור לפי ההסכם הקיבוצי המסדיר את נושא שכר העידוד.

  25. אלא שיו"ר מועצת הייצור מטעם עובדי מינהל מקרקעי ישראל התנגד להכללת הסטודנטים בשכר עידוד והזהיר מפני צעדים חד צדדיים לשינוי השיטה הקיימת. מר מזוז אף העיד בתצהירו כי על פי סימולציה שערך במסגרתה העמיס את שעות העבודה של הסטודנטים בשיטה, הייתה חלה ירידה בערך הפרמיה לכלל עובדי היחידה.

  26. לפיכך, על פי גישת המדינה, בהיעדר החלטה מוסכמת של מועצת הייצור במינהל מקרקעי ישראל, אשר מחילה את שיטת שכר העידוד על הסטודנטים, תביעת התובע נעדרת עילה.

  27. לאחר שבית הדין עיין בטענות הצדדים ובחומר שבתיק בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובע לשכר עידוד, מן הטעמים הבאים:

  28. על פי הסכם בדבר הקמת ועדה מרכזית למועצות ייצור בשירות המדינה בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית מיום 19.5.1969, "חילוקי דעות הקשורים באפשרות וכדאיות של הפעלת שיטות שכר עידוד ביחידות, במוסדות ובמפעלים שבשירות המדינה וכן חילוקי דעות בקביעת הנורמות, אישורן, הפעלתן ועדכונן יועברו לדיון והחלטה בועדה המרכזית המשותפת למועצות הייצור". הוראה זו תומכת בעמדת הנתבעת לפיה נדרשה החלטה פריטטית לשינוי שיטת שכר העידוד ביחידת מינהל מקרקעי ישראל והכללת הסטודנטים בה.

  29. החלטת וועדת המעסיקים מיום 18.4.07 אינה מקימה לתובע זכות משפטית מוגדרת ובשלה לשכר עידוד. היא קובעת שבשיטות שכר עידוד שבהן כלולים סטודנטים, מדיניות נציבות שירות המדינה היא שהם יהיו זכאים לאותו שיעור של פרמיה. אין להחלטה זו תוקף אופרטיבי לשינוי שיטה נוהגת ביחידה מסויימת.

     

    התביעה לפיצוי בגין חשיפה לעישון

  30. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין עוולה של הפרת חובה חקוקה שביצעה לטענתו הנתבעת, בכך שהפרה את הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (להלן: "החוק למניעת העישון"), הן בכך שלא קבעה שלטים המורים על איסור העישון והן בכך שלא עשה כל הניתן למניעת עישון במקום העבודה.

  31. לעניין זה העיד התובע כי במהלך עבודתו במינהל מקרקעי ישראל בירושלים וביחידת האפוטרופוס, הוא נחשף לעישון של חבריו לעבודה בעבודה. בעבודתו כסטודנט היו לידו עובדים מעשנים בחדר סגור ללא מערכת אוורור. לטענתו, בשל כך שהיה עובד חדש במעמד נמוך, הוא לא יכל להעיר לעובדים שעישנו בסמוך אליו בחדרי העבודה.

  32. כן העיד התובע כי הממונים עליו ידעו על קיום העישון אך לא עשו דבר למונעו. התובע ציין את שמות של שלושה עובדים, ביניהם הממונה הישירה עליו ביחידת האפוטרופוס, כמי שהיו מעשנים, ולגבי אותה ממונה הוא ציין כי פעמים רבות היא עישנה מולו למורת רוחו.

  33. התובע מוסיף וטוען שהנתבעת לא פרסמה את איסור העישון ולא אכפה אותו, למרות שמנהלי היחידות בהן עבד ידעו על הפרת איסור העישון במקום העבודה.

  34. הנתבעת כופרת בזכאותו של התובע לפיצוי כנתבע על ידו, ולעניין זה היא טוענת שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת הפרה הוראה מהוראות החוק למניעת עישון. לעניין זה מפנה הנתבעת לכך שהתובע טען כי ראה תלונות של עובדים על עישון במקום העבודה במיילים שנשלחו, אך הוא לא הציגם.

  35. לעניין זה הנתבעת טוענת כי הוכח שבתקופת עבודתו של התובע כסטודנט במחוז ירושלים של מינהל מקרקעי ישראל – הוצבו שלטים המודיעים על איסור העישון.

  36. כן טוענת הנתבעת, באשר לתקופת עבודתו של התובע ביחידת האפוטרופוס, כי במקרים בהם הגיעו לידיעת הממונים תלונות על עישון, הן טופלו כראוי. התובע עצמו אישר שלא פנה לאמרכלות או למר קופשטיין ולא פנה למשרד הבריאות בעניין זה, כך שלא מיצה את ההליכים הנדרשים בזמן אמת והוא מנוע מלהגיש תביעה בעניין.

    הכרעה

  37. הקונסטרוקציה המשפטית העקרונית שמציג התובע להגשת תביעה לפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה בשל אי קיום הוראות החוק למניעת העישון, מקובלת על בית הדין, ולעניין זה בית הדין מצטרף בהסכמה לדברים שכתב בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בפסק דין שניתן לפשרה, בתיק 27898-06-10 (מיום 11.1.11). אכן מדובר בפסק דין לפשרה אך הניתוח של בית הדין לעניין האפשרות לבסס על הפרת החוק עילה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, שהינה בסמכות בית הדין לפי סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 – מקובל אף על מותב זה, בכל הענווה.

  38. נציין כי המדינה הודיעה כי לצורך הליך זה אין היא טוענת שהחוק אינו חל על הנתבעת כמחזיקת המבנה של משרדי המינהל האזרחי ויחידת האפוטרופוס.

  39. לפיכך, ככל שיעלה בידי התובע להוכיח הפרה של הוראה מהוראות החוק למניעת העישון, ניתן יהיה לבחון אם מדובר בהוראה שמטרתה להגן על נפגע מן הסוג של התובע.

  40. ההפרה הראשונה לה טוען התובע הינה של סעיף 2(א) לחוק למניעת העישון, המחייב מחזיק של מקום ציבורי לקבוע בו שלטים המורים על איסור העישון ולהחזיקם במצב תקין.

  41. באשר לעבודת התובע במחוז ירושלים, בית הדין סבור שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח שהנתבעת הפרה הוראה זו. גב' לנציאנו העידה שהוצבו שלטים ביחידת המינהל האזרחי במחוז ירושלים. עדותה לא נסתרה. בחקירתו הנגדית התובע טען שהוא אינו זוכר אם היו שלטים בתקופתו. זוהי עדות שאינה מחזקת את טענתו בתצהירו בו טען כי לא היו שלטים המציינים את איסור העישון. התובע אישר שכשביקר "בזמן האחרון" במחוז ירושלים של מינהל מקרקעי ישראל, היו שלטים אשר מורים על איסור לעשן. מכלול הראיות, אם כן, אינו תומך בגרסת התובע בעניין אי הצבת שלטים במחוז ירושלים.

  42. באשר לעבודת התובע ביחידת האפוטרופוס, העד מר קופשטיין בתצהירו כי מספר שנים לפני העסקת התובע הוקמה פינת עישון במשרדי המינהל האזרחי.

  43. כמו כן, הציג מר קופשטיין בתצהיר משלים הודעות של נציבות שירות המדינה ושל המינהל האזרחי בדבר הנחיות בעניין הגבלת העישון במקומות העבודה, משנת 2001 ומשנת 2007.

  44. התובע לא אישר קיומה של פינת עישון בבניין המינהל האזרחי. בעדותו טען שבבניין המינהל האזרחי עובדים נוהגים לעשן על הגג.

  45. בעניין תקופת עבודתו של התובע ביחידת האפוטרופוס, מסקנתנו שונה, ואנו סבורים שהתובע הרים את הנטל להוכיח שלא הוצבו שלטים המורים על איסור העישון, כדרישת סעיף 2(א) לחוק למניעת העישון. במה דברים אמורים?

  46. משהתובע העיד כי לא היו שלטים ביחידת האפוטרופוס המורים על איסור העישון, עבר לנתבעת נטל להביא ראיות המפריכות עדות זו. נציין שמשקלה של עדות זו, ביחס לעדות התובע לגבי מחוז ירושלים, גבוה יותר בשים לב לכך שחלפה תקופה קצרה מזו שחלפה ביחס לתקופת עבודת התובע במחוז ירושלים.

  47. אלא שאין בראיות הנתבעת כל עדות בדבר קיומם של שלטים כדרישת סעיף 2(א) לחוק למניעת העישון. כל שנטען בתצהירו של מר קופשטיין הוא שעוד קודם לתחילת עבודתו של התובע, יוחד מקום כ"פינת עישון" בבניין המינהל האזרחי, במרחק רב ממשרדו של התובע, וכי יצאו הוראות בעניין איסור העישון. כן נטען כי כאשר הובאו לפני מר קופשטיין תלונות בעניין עישון, הוא טיפל בהן.

  48. בהתאם לכך, בית הדין מקבל את טענת התובע כי הנתבעת הפרה את סעיף 2(א) לחוק למניעת העישון בתקופת עבודתו של התובע ביחידת האפוטרופוס.

  49. ההפרה הנוספת של החובה החקוקה לה טוען התובע, עניינה בחובה הקבועה בסעיף 2א(א) לחוק למניעת העישון, אשר קובע:

    "המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו".

  50. סעיף 1(א) לחוק למניעת עישון קובע כי "לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת" (להלן – מקום ציבורי). סעיף 15 לתוספת מגדיר "מקום עבודה" אשר בתורו מוגדר כ,כל מקום בבניין שעובדים בו אנשים ושאינו משמשלמגורים....", וסעיף 15א לתוספת כולל "כל מקום במשרד ממשלתי".

  51. בהתאם לכך, על התובע להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובתה לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה של עישון במקום העבודה, פרט לחדר העישון שהתקינה.

  52. בית הדין סבור שהתובע הרים את הנטל להוכיח שהנתבעת הפרה את חובתה לפי סעיף 2א(א) לחוק למניעת העישון, כמפורט להלן:

  53. התובע מנה בתצהירו שמות של שלושה עובדים שלטענתו עישנו במקום עבודתו ביחידת האפוטרופוס באופן קבוע. אחד מעובדים אלה הייתה הממונה הישירה על התובע.

  54. הנתבעת לא הביאה לעדות אף לא אחד מן העובדים שהתובע טען בתצהירו כי נהגו לעשן. העדות היחידה שהנתבעת העידה בתצהיריה ביחס לתקופת עבודתו של התובע ביחידת האפוטרופוס, הייתה של מר קופלוביץ, ובמסגרתה לא הייתה כל התייחסות לטענת התובע כי אותם העובדים שהתובע נקב בשמם עישנו. דברי מר קופלוביץ בחקירתו הנגדית באשר לתגובות ששמע מאותם עובדים אינם בגדר עדות בעלת משקל אשר עומרים אל מול עדות התובע, מה גם שאין היא מייחסת בכל אחד מן המקרה הכחשה של אותם עובדים לדברי התובע, ובמקרה אחד העד אישר שעובדת שהתובע הזכיר אכן מעשנת. אי הבאתם לעדות של לפחות אחד מן העובדים שהתובע טען שנהגו לעשן – תומכת בעדות התובע.

  55. מר קופשטיין אישר שלא ננקטו פעולות אכיפה יזומות כמו ביקורי פתע כי לא היה ברור עד כמה חלק החוק למניעת העישון במנהל האזרחי. מר קופשטיין טען בעדותו שכאשר ראה אנשים מעשנים הוא תמיד העיר להם בשיחה חברית. לשאלה "אתה יכול להצהיר על זה שהייתה בעתיות ברמה העקרונית שהיו מעשנים שם, גם מעבר לסוגיה של החוק", השיב מר קופלוביץ בחיוב.

  56. התמונה העובדתית המצטיירת הינה, איפוא, של מקום עבודה בו ישנם לפחות שלושה עובדים שנוהגים לעשן, ואשר בו לא ננקטות פעולות לאכיפת איסור העישון מעבר לשיחות חבריות (ייתכן שעל רקע היעדר ביטחון בתחולת החוק למרות שהיחידה נהגה להפיץ הוראות עדכון ורענון בדבר המתחייב מן החוק), ולא מוצבים שלטים כדרישת החוק המורים על איסור העישון. תמונה עובדתית זו מקימה את היסודות של הפרת החובה "לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א)" לחוק למניעת העישון.

  57. בית הדין מצטרף, כאמור, בהסכמה לדברי בית הדין לעבודה בנצרת בהליך הנ"ל, לפיהם הוראת סעיף 2א(א) לחוק למניעת העישון הינה "חיקוק..שלפי פירושו הנכון... נועד להגנתו.." של אדם מן הסוג של התובע – כלומר – עובד של "מקום העבודה".

  58. התובע העיד כי סבל רבות מעישון פסיבי בעבודתו, ויש בכך משום נזק מן הסוג של הנזק שאליו התכוון החוק למניעת עישון למנוע. הגיונם של דברים אף מביא למסקנה שיש קשר סיבתי בין הפרת החובות של הנתבעת לבין אותו נזק, ומכל מקום, הנתבעת לא טענה כל טענות במישור זה.

  59. משהוכיח התובע כי בוצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה, הרי שהוא זכאי לפיצוי לפי הוראות פקודת הנזיקין. סעיף 76(1) קובע כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים על "נזק" ובלבד שמדובר באותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". לעניין זה, כוללת הגדרת "נזק" בסעיף 1 לפקודה גם "אבדן רווחה גופנית".

  60. ניתן לבסס את פסיקת הפיצוי הנתבע גם על הפרת חובתו של מעסיק להבטיח סביבת עבודה בטוחה ומוגנת ממפגע רפואי.

  61. התובע ביקש לפסוק לו סך 25,000 ₪. בית הדין סבור שמדובר בסכום פיצוי סביר והוגן בגין הנזק שהתובע סבל עקב הפרת חובות הנתבעת לפי פקודת הנזיקין ולפי דיני העבודה.

     

    סוף דבר

  62. תביעות התובע להפרשי שכר ולשכר עידוד נדחות.

  63. תביעת התובע לפיצוי בגין הפרת החוק למניעת עישון מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע 25,000 ₪.

  64. בשים לב לתוצאה, תשלם הנתבעת לתובע שכר טירחת עורך דין בסך 3,000 ₪.

  65. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

     

     

     

    ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ח, (28 מרץ 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    "ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

     

     

     

     

    תמונה 3

     

     

     

    Picture 1

    נציג ציבור

     

    נציג ציבור

     

    דניאל גולדברג, שופט

     

     

     

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ