סע"ש 28290-08-15

1.לפני בקשתה של התובעת (הנתבעת שכנגד) בתיק זה, להתיר לה את תיקון כתב התביעה שהגישה בשלושה אלו:

-הגדלת הסכום הנתבע מאת הנתבע 1 (להלן- הנתבע) בעוד 1,550,602 ₪ (מעבר לסכומים שלטענת התובעת הנתבע הודה שנטל ממנה בסך 1,061,000 ₪) והוספת העובדות הנוגעות לסכום מוגדל זה.

-עדכון סכום ערך פדיון כספי פיצויי הפיטורים שהפקידה התובעת עבור הנתבע אצל הנתבעת 2 ונתבעו במסגרת כתב התביעה והתאמתם לערך הפדיון נכון למועד הגשת כתב הבקשה.

-הוספת הסך של 2,846 ₪ לסכום הנתבע בגין הונאה וגניבה שביצע הנתבע לטענת התובעת ביחד עם קרוב משפחתו. נטען כי מדובר בהונאה וגניבה בה הודה הנתבע, אך סכום זה לא נכלל בסכום התביעה המקורית.

לטענת התובעת, נכון למועד זה הצטבר אצלה מידע המרחיב את העובדות כפי שהיו בעת הגשת התביעה המקורית ובכלל זה היא גילתה כי הנתבע הפעיל בית עסק פיקטיבי נוסף הרשום על שם קרובת משפחתו, וכך גם התברר כי סכומי ההונאה והגניבה גבוהים בהרבה מהסכומים בהם הודה הנתבע.

לבקשה צורף תצהיר לאימות העובדות הכלולות בה וכן טיוטת כתב תביעה מתוקן שתיקונו מבוקש (נספח א' לבקשה).

2.הבקשה הועברה לתגובת הנתבע שמתנגד לתיקון המבוקש.

לדבריו, מדובר בהתנהלות חסרת תום מצד התובעת במסגרתה היא מנסה להגדיל תביעתה ו/או לשנות את עילתה, בניגוד לסדרי הדין החלים; מדובר בשיהוי ניכר של 9 חודשים ממועד הגשת כתב התביעה המקורי; קבלת הבקשה משמעה פגיעה קשה בסיכויי הגנתו של הנתבע והיא תפגע אנושות ביכולתו לנהל את ההליך; מדובר בהליך מורכב וסבוך כאשר במידה ותתקבל הבקשה יהא על הנתבע לנהל הליך חדש לחלוטין; הצדדים מצויים בשלב כה מתקדם של ההליך המשפטי לאחר שכבר התקיים דיון אחד בבית הדין; התיקון ישלול מן הצד שכנגד טענת הגנה כגון התיישנות.

3.לאחר עיון בטיעוני הצדדים ושאר החומר שבתיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל בכפוף לפסיקת הוצאות, ואבאר טעמי להלן.

4.תקנה 41 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת:

"בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין או להורות לו לתקן את כתבי טענותיו". 

מתן רשות לתקן כתב טענות מסור תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט לאחר שקילת נסיבות העניין, ובשים לב לשניים:

א.האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון.

ב.האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן.

אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, כי אז הגישה במסגרת השאלה השנייה היא מאוד ליברלית כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר (ראה: דב"ע שנ/ 23-3 מדינת ישראל נ' יורם מלמן, פד"ע כא', עמ' 360).נ