סע"ש 2796-11-12

במהלך דיון ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמות במרבית הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת ביניהם, הכל כפי שפורט בפרוטוקול הדיון. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמות אלה.

הצדדים נותרו חלוקים ביחס לרכיב אחד של התביעה – והוא התביעה להפרשי שכר. כמו כן נחלקו בדבר מנגנון ההצמדה שיש לחייב בו את הנתבעת בגין הסכומים הפסוקים ומספר התשלומים בהם ישולמו. נדון ראשית במחלוקת העיקרית והמהותית:

האם זכאי התובע להפרשי שכר?

גדרי החזית

בכתב התביעה המתוקן טוען התובע (ס' 21): "מעיון בדוחות הנוכחות עולה בבירור התמונה העגומה ואשר לפיה התובע היה נוכח בכל יום עבודה לכל הפחות 9-9.5 שעות, כאשר הנתבעת הורידה שעה שלמה משעות הנוכחות שלו, בטענה כי זוהי שעת נוחות אשר במסגרתה מעולם לא הותר לתובע לצאת את בית המלון בו עבד, וכן לא היתה לו אפשרות לעשות כן, וזאת נוסף כי מעולם לא ניתנה לו שעת מנוחה אלא לכל היותר ניתנו לתובע דקות בודדות של הפסקה ותו לא".

בסעיף 22 טוען התובע כי הנתבעת בצורה קבועה לא חישבה לו את שעות השבת והשעות הנוספות כיאות, וקיצצה מאותן שעות.

ואולם בהמשך אותו פרק חוזר התובע ומדגים כיצד הופחתה שעת עבודה בכל יום, כפי שעולה מדוחות הנוכחות ומסכם "מהמפורט לעיל נראה בבירור כי הנתבעת "קיצצה" בצורה קבועה כ-30 שעות בחודש בתעריף של 125% מהתובע שלא כדי ן ועל כן התובע ידרוש כי הנתבעת תשלים לו את השעות הנ"ל במלואן".(ס' 28., בהתאם גם נערך תחשיב הסכום הנתבע בפרק זה- לפי 30 שעות לחודש בהכפלת מספר החודשים ובהתחשב בתעריף השעתי לפי 125%. אם כן, הטענה לענין העדר חישוב ראוי של שעות נוספות ו/או שעות שבת בפועל לא כומתה.

בתצהירו צמצם התובע אף יותר את טענותיו בענין זה וזנח לחלוטין את הטענה כי גם חישוב שעות השבת והשעות הנוספות לא היה כיאות.

למרות זאת במסגרת חקירתם הנגדית של עדי הנתבעת, ניסה ב"כ התובע להצביע על פגמים בתשלום שכר שלא בגדר התביעה לתשלום עבור 30 שעות הפסקה לחודש. ב"כ הנתבעת התנגד לכל שינוי חזית.

מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי בפועל לא נתבע דבר בנוגע לאי תשלום מלא עבור שעות עבודה בהתאם לתעריף המגיע בגינן. תביעתו היחידה של התובע היא אך ורק בכל הנוגע לזמן ההפסקה. לא זו בלבד שהתביעה בטענות אלה לא כומתה ,אלא שלנתבעת לא היתה אפשרות להתגונן כנגד טענות כאלה שכן בתצהיר נזנחה לחלוטין כאמור. משכך לא תותר הרחבת החזית אליה התנגדה הנתבעת.

לגוף המחלוקת