סע"ש 27896-01-15

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבע מדובר בתביעה הנעדרת ולו ראשית ראיה להוכחת טענות התובע כלפי הנתבע תוך העלאת טענות סרק. הנתבע מציין, כי התובע מעולם לא הועסק על ידו והוא כלל אינו מוכר לו ואף לא החזיק היתר העסקה על שם הנתבע. הנתבע צרף לבקשה תעודת עובד ציבור מטעם המינהל האזרחי ולפיה לא הוצא לתובע אישור ע"ש הנתבע וכן תצהיר מטעם הנתבע התומך בעובדות הבקשה. בנסיבות אלו, לנוכח סיכויי התביעה והקושי בגביית ההוצאות שייפסקו, יש להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה.

מנגד טוען התובע, כי הוא דל אמצעים, מצבו הכלכלי קשה ביותר וקבלת הבקשה לא תאפשר לו לנהל את התיק. התובע עבד אצל הנתבע ופוטר. בנסיבות אלו ועפ"י פסיקת בתי המשפט יש לדחות את הבקשה. מעבר לאמור, הנתבע לא הוכיח, כי ייגרם לו נזק מהמשך ההליך.

במסגרת תשובתו חזר הנתבע על האמור בבקשה והדגיש, כי למעט טענות לא מבוססות בדבר סיכוי רב של התביעה, התובע לא התייחס לאמור בתעודת עובד הציבור ואף לא צרף כל תצהיר מטעמו. התובע הודה, כי הוא מצוי במצוקה כלכלית ולכן אין מחלוקת, כי לא יהא לנתבע מהיכן לגבות את סכום ההוצאות שייפסקו.

דיון והכרעה

3.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

4.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.