סע"ש 26539-10-16

1. במהלך הדיון מיום 22.2.17 ביקשה הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה (להלן – הבקשה).

2. התובע הגיש תגובה בכתב לבקשה ולאחר מכן הנתבעת הגישה תשובה.

3.לטענת הנתבעת מדובר בתביעת סרק אשר קיים סיכוי גבוה שתידחה.

נטען כי התובע קיבל את כל התשלומים הנתבעים על ידו בכתב התביעה בגין חופש, דמי חגים ופנסיה, זאת במסגרת הסכם סיום עבודה שנחתם ביום 1.7.16. נטען כי התובע אינו זכאי ליתר הרכיבים אותם תבע - פיצויי פיטורים וגמול בגין עבודה בשעות נוספות ואין בידו להוכיחם.

נטען כי בשל העובדה שהתובע הינו תושב הרשות הפלסטינית, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

4. התובע טען כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו, סיכויי התביעה גבוהים ומטרת הבקשה לסכל את בירור התביעה ולגרום לו לזנוח אותה.

נטען כי בשלב הגשת הבקשה טרם בוצע גילוי מסמכים אשר יש בו לאשר את טענותיו ביחס לסכומים להם הוא זכאי מהנתבעת.

נטען כי הסכום ששילמה הנתבעת לתובע במסגרת הסכם סיום העבודה היה בגין פיצויי פיטורים ואין ליחסו לרכיבים אחרים. כמו כן, נטען כי אין תוקף משפטי לויתור עליו חתם התובע כנגד קבלת התשלום.

5.לאחר עיון בטענות הצדדים להלן החלטתי:

6.בית הדין הארצי דן בסוגיית הפקדת ערובה וקבע כי זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית המהווה את הבסיס לעצם מהותה של שיטת משפט באשר היא ואילו החריג לכלל הינו חיוב התובע בהפקדת ערובה לצורך מניעת הגשתן של תביעות סרק. ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נאסר – Saint Peter In Gallicantu, ניתן ביום 6.7.2003.

7.ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן – התקנה) הקובעת בזו הלשון: