סע"ש 2498-04-16

בבקשה לסילוק על הסף. משכך, הבקשה הועברה למתן החלטה.

10.להלן הכרעת בית הדין בבקשה – לפי תקנה 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, רשאי בית הדין בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לסלק על הסף כתב טענות. הפסיקה אף קובעת בהקשר זה, כי ככלל, הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מז/15-3 אפנר – מפעלי הדסה לנוער [לא פורסם], וראו גם ע"ע 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ – אסולין, ניתן ביום 16.9.2013). עוד נקבע, כי גם אם קיימת אפשרות ולוּ קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין.

11.עוד נקבע, כי ככלל הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, כפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי בע"ע 408/07 מדינת ישראל – כהן (ניתן ביום 13.2.2008): "הלכה מושרשת היא, כי סעד המחיקה על הסף הוא סעד קיצוני ובית הדין אינו נוקט בו אלא במקרים חריגים. בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק תביעה על הסף ומעדיפים להורות על בירור הענין לגופו, על פני סילוק התביעה על הסף. כדברי חברי הנשיא סטיב אדלר: 'בבתי הדין לעבודה מחיקה על הסף אינה יכולה ואינה צריכה לשמש דרך המלך ויש להכריע במחלוקת לגופו של ענין' וכבר נפסק, כי 'בית דין זה אימץ את ההלכות במשפט הכללי שיצאו מבית המשפט העליון לעניין מחיקה על הסף, על פיהן יש לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המופיעות בתביעה וכל אימת שניתן לתקן פגם בתביעה אין למחקה על הסף' זאת מן הטעם ש'מחיקה על הסף אינה הדרך המועילה מבחינה דיונית... ואין היא טובה ליחסי עבודה', 'על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית' ".

12.בענייננו, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו מהווה מקרה חריג, המצדיק סטייה מכלל זה. מטיעוני הצדדים, הן בתיק עצמו והן בבקשה ובתגובה לסילוק על הסף, עולה שורה של שאלות עובדתיות ומשפטיות, הצריכות להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ואין מקום להעלותן בהליך של סילוק על הסף.

13.באשר לאי-הגעתו הצפויה של התובע לעדות, הרי שדין טענתו של הנתבע בהקשר זה להידחות, ובית הדין הארצי לעבודה כבר קבע, כי אין מקום למחיקת תביעה בעניינם של עובדים זרים, שנמנעו מלהגיע לישיבת ההוכחות בשל עזיבתם את הארץ, ונקבע כי ייתכן מצב שבו תוכח התביעה מעדויות הנתבעים בתיק – ראו ע"ע (ארצי) 1127/00 אורסץ – דניה סיבוס בע"מ, לא פורסם. ראו בהקשר זה גם בסעיף 13 לפסק דינה של כב' השופטת אנגלברג-שהם בע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ, ניתן ביום 24.2.2015: "... בתביעות כגון תביעותיהם של עובדים זרים המובאות בפני בית הדין חדשות לבקרים כאשר אלה אינם מתייצבים לדיוני ההוכחות ובמקרים רבים אף לא מוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם ולמעשה אין בפני בית הדין כל גרסה עובדתית למעט כתב התביעה שנערך על ידי עורך דין מטעם העובד התובע ולא ניתן לקבוע כל ממצא מהימנות לעניין גרסת התובע. בית הדין הארצי הגמיש במידה רבה את הדרישות במקרים שכאלה וקבע כי התביעה לא תימחק על הסף אלא תוכרע על פי נטל הבאת הראיות... בתי הדין הלכו כברת דרך רבה על מנת להקל על העובדים את הוכחת תביעותיהם (ראו ע"ע 424/08 נמלי סלאח - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובניה בע"מ, ניתן ביום 11.3.09; ע"ע 1127/00 אויאן אורסץ - דניה סיבוס בע"מ, פד"ע לו 305 (2002))".

14.ראוי עם זאת לציין, כי אכן ההלכה הפסוקה הינה כי יש להעניק משקל לחובת בעל דין שנמנע מלהעיד. בעניין זה ראו ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נ"ד(3) 107, בעמ' 118: "הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל-דין מלהעיד. במצב דברים זה רשאי היה בית-המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל-דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך-כלל לאי-העדתו של עד, בעוד שבעל-דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי (ראה ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם [4], בעמ' 194)".

15.ודוק – מטבע הדברים, יש גם הבדל בין בעל דין שנמנע להעיד בשל שיקולים טקטיים, ובין בעל דין שנמנע להעיד מטעמים שהינם לכאורה בגדר מניעוּת אובייקטיבית, כגון מחלה או היעדר יכולת להגיע לדיון מטעם כזה או אחר. מכל מקום, אין לנו צורך להכריע בסוגיה זו בשלב הנוכחי. הדברים, בסופו של דבר וכפי שכבר צוין, ייבחנו במסגרת פסק הדין הסופי בתיק, ולא כעת.

16.עוד נפנה ביחס לכך להוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקובעת כי "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות", מלבד בתיקים פליליים. הוראה זו נקבעה בשל האופי המיוחד של יחסי העבודה המתבררים בבית הדין לעבודה, המושתתים על נורמות משפטיות שונות בעלות אופי כלכלי וחברתי. מטרת המחוקק הייתה להביא לאכיפה מירבית של נורמות אלה, ולהשגת מטרה זו בחר המחוקק לשחרר את בית הדין מהמסגרת של דיני הראיות, ואיפשר לצדדים להליך אזרחי גמישות בעניין הסייגים והתנאים לקבלת ראיות (דב"ע נז/268-3 ראדא תעשיות אלקטרוניות – תדמור, עבודה ארצי כרך ל (9) 245). ברוח זו אף נפסק, שבבית הדין לעבודה אין מקום "למשחק פורמלי" בסוגיית דיני הראיות. יחד עם זאת, ההלכה מקדמת דנא כי בתי הדין לעבודה קשורים וקשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי (דב"ע ל/1-0 המוסד לבטוח לאומי – שוורץ, פד"ע א 14, בעמ' 16, דב"ע לא/8-0 פרלה – המוסד לבטוח לאומי, פד"ע ב 93, בעמ' 98).

17.כמתחייב מהאמור לעיל, אין מקום להטיל נוקשות ולאור הגמישות בדיני הראיות, כפי שנקבעה בסעיף 32 לחוק בית הדין. על כן יש לבחון כל עניין שבראיות המתעורר בבית הדין על פי מטרת המחוקק ולאור המטרה של השגת הצדק בסכסוך שבין הצדדים (ראו ע"ע 270/99 עמותת בית החולים הכללי משגב לדך – לוי, עבודה ארצי כרך לב (2) 365).

18.סיכומו של דבר – הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית. בנסיבות העניין, והיות שהתקבל הסעד החלופי בבקשה (בהתייחס לערובה), אין צו להוצאות בגין החלטה זו, וכל צד יישא בהוצאותיו.