סע"ש 22165-09-16

1.בפניי בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעת.

2.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכתבי הטענות, מצאתי לדחות את הבקשה.

3.בתאריך 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

4.בהתאם לתקנה האמורה, ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט במידה והמציא ראשית ראייה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון או שמתקיימים לגביו טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותו מהפקדת ערובה. במקרה זה התובע אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

5.בנסיבות אלו אבחן האם התובע הראה, כי מתקיים בו אחד התנאים האמורים בתקנה.

6.מעיון בתיק ביה"ד עולה, כי התובע המציא "ראשית ראיה להוכחת תביעתו". לכתב ההגנה צורפו תלושי שכר של התובע מהם עולה לכאורה, כי התובע לא קיבל את מלוא זכויותיו כעובד. כך למשל התובע קיבל תשלום עבור 6 ימי הבראה בלבד למרות שעבד מספר שנים ואין כל אסמכתא בדבר ביצוע הפרשות לפנסיה. די בכך כדי לקבוע, כי התובע המציא ראשית ראייה להוכחת תביעתו.