סע"ש 21928-07-13,ס"ע 18218-10-13

1.שני התובעים הם מבקשי מקלט מאריתריאה אשר הגישו תביעה כנגד שתי הנתבעות בגין פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בשל אי הפרשה לקרן פנסיה, שכר עבודה ושעות נוספות וגמול עבודה ומנוחה שבועית.

2.התובעים טענו בתביעותיהם, שאוחדו, שעבדו אצל הנתבעת 1, פ.י. טוב פלסטיקה בע"מ, (להלן: "פ.י." או "הנתבעת 1"), במפעל שבבעלותה למחזור פסולת ויצור מוצרי פלסטיק בקיבוץ שעלבים (להלן: "המפעל").

הנתבעת 2, גמא הוד שירותים ואחזקה בע"מ, (להלן: "גמא" או "הנתבעת 2") היא חברת כוח אדם אשר הנפיקה תלושי שכר לתובעים בגין תקופת עבודתם בפ.י. - הנתבעת 1.

לדברי התובעים הם עבדו תקופת עבודה זהה, 19 חודשים, מחודש נובמבר 2011 ועד ל- 1.6.2013. הם קיבלו שכר שעתי בסך 21 ₪ נטו הנמוך משכר המינימום באותה תקופה. התובעים עבדו 6 ימים בשבוע משעה 06.00 עד שעה 18.30. לפי הנטען בכתבי התביעה, לעתים עבדו התובעים 7 ימים בשבוע, ימי עבודה שנמשכו 14 שעות ויותר. שכרם שולם במזומן מבלי שנמסרו להם תלושי שכר.

לעמדת התובעים על הצדדים חל הסכם קיבוצי בענף התעשייה.

התובעים טענו כי היו עובדי פ.י. לכל דבר וענין, ורואים אותה כמעסיקה במשותף עם הנתבעת 2. לטענתם, אחריות הנתבעת 1 נובעת גם מהעובדה שההתקשרות בינה לבין הנתבעת 2 אינה אלא כדי להתחמק מתשלומי חובות המעסיק ומשכך, מנוגדת לדין.

התובעים ביקשו לראות את שתי הנתבעות כמעסיקות במשותף.

3.התובעים טענו כי פנו אל הנתבעות בסיום עבודתם ודרשו לקבל את הזכויות המגיעות להם, חופשה ודמי הבראה וכי נמסרו להם תלושי שכר. תביעותיהם נדחו שוב ושוב ומשלא נותרה להם ברירה, הודיעו על סיום עבודתם. התובעים ביקשו לראות בנסיבות אלה כנסיבות המזכות אותם בפיצויי פיטורים, בגינן ביקשו לחייב את שתי הנתבעות.

כן ביקשו התובעים לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה על פי צו הרחבה כללי בענף התעשייה או לחלופין, לפי צו הרחבה בענף כוח אדם או צו הרחבה כללי במשק לתשלום פנסיה.

עוד דרשו התובעים תשלום פדיון חופשה, דמי חופשה ודמי חגים עבור תקופת עבודתם. לטענתם הם עבדו שעות נוספות רבות מבלי לקבל עבורן תשלום, על כן דרשו שכר לפי מתכונת עבודה של 260 שעות בממוצע לחודש וכן 52 שעות ביום המנוחה השבועי. התשלום החודשי בגין שעות נוספות הועמד על 1,724 ₪.

בנוסף ביקשו התובעים פיצוי עבור אי הנפקת תלושי שכר מכוח סעיף 25 ב' לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958.

התובעים העמידו את התביעה על סך של 50,000 ₪ לכל אחד.

4.הנתבעת 1, פ.י., טענה בכתב ההגנה כי גמא התבקשה לספק ואכן סיפקה לנתבעת שירותי עובדים כלליים ובלתי מקצועיים.