פלונית נ' מנסור

כב' השופט דורי ספיבק:

1.התובעת הועסקה על ידי הנתבע, שהינו בעליו של עסק להתקנת גדרות לבתים ועסקים פרטיים. האם היא פוטרה בעודה בחופשת לידה וללא היתר, בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954? זוהי השאלה המרכזית שבה עלינו להכריע במסגרת תיק זה.

הרקע העובדתי ומהלך ההתדיינות

2.התובעת הינה מנהלת חשבונות סוג 1 ו- 2 בהשכלתה, שהועסקה על ידי הנתבע כעוזרת פקידת הנהלת חשבונות ומזכירה אישית בבית העסק שבבעלותו, וזאת החל מיום 5.11.09.

3.במהלך החודשים אפריל – מאי 2011 גילתה התובעת כי היא בהריון. בתחילת ההיריון היא נעדרה מעבודתה, לטענתה בשל עייפות וחולשה פיזית, אך היא לא שיתפה את הנתבע בדבר הריונה, ותירצה את העדרותה בנימוקים אישיים, וזאת מבלי שהמציאה לנתבע אישורים רפואיים. בהמשך לכל זאת, התקיימה פגישה שבה נכחו התובעת, הנתבע ורואה החשבון שסיפק שירותים לבית העסק. בפגישה זו בישרה התובעת על הריונה, ובסיום הפגישה סוכם בין הצדדים כי מאותו מועד ואילך תציג התובעת אסמכתאות לכל העדרות.

4.במהלך נובמבר 2011, במהלך אחת מהבדיקות השגרתיות שאותן עברה, אובחנה התובעת כסובלת ממיעוט מי שפיר. בשל מצבה הרפואי, היא אושפזה ביום 30.11.11 במרכז רפואי רבין, ושוחררה לביתה ביום 6.12.11, תוך שהיא מוזמנת לניתוח קיסרי שנקבע ליום 27.12.11, ובהמלצה על ימי מנוחה עד ליום 13.12.11 (מכתב השחרור נספח א' לכתב התביעה, אישורה המחלה נספח ב' לכתב התביעה).

5.במהלך תקופת אשפוזה, ולאחר שחרורה, התגלעה מתיחות בין התובעת לנתבע. לטענתה, הנתבע כעס על היעדרותה מהעבודה מבלי להתחשב במצבה הרפואי, ולאחר שחרורה ובעודה שוהה בימי מחלה, דרש ממנה להתייצב לעבודה על אף אישורי המחלה. התובעת טוענת שהיא נענתה לבקשותיו והגיע לעבודה למספר שעות בכל פעם.

6.ביום 15.12.11 אושפזה התובעת פעם נוספת, והוחלט על הקדמת הניתוח הקיסרי. ביום 16.12.11 ילדה התובעת במזל טוב (אישור הלידה במכתב השחרור נספח ג' לכתב התביעה).

7.במהלך חופשת הלידה התנהלו בין הצדדים שיחות והתכתבויות, שאודותן נפרט בהמשך פסק הדין, שכן קיימות מחלוקות עובדתיות בין הצדדים אודות לתוכנם של הדברים. נציין בשלב זה רק כי לטענת התובעת היא פוטרה, בעוד שהנתבע מכחיש זאת מכל וכל וטוען שהתובעת התפטרה, ולאחר שהוא הבין שהיא סבורה שפוטרה ומתכוונת לעמוד על זכויותיה, אף הבהיר לה זאת והדגיש שהיא מוזמנת לחזור לעבודה, אך היא לא נענתה לכך.

8.פניה אחרונה מצידה של התובעת, באמצעות באת כוחה הקודמת, אל הנתבע, נעשתה ביום 6.9.12, ואין מחלוקת שהיא לא נענתה. ביום 9.2.16 הגישה התובעת את כתב התביעה שבפנינו. לאחר שהוגש כתב הגנה, התקיים דיון קדם משפט ביום 16.1.17 בפני כב' השופטת כרמית פלד. לאחריו, הועבר התיק לטיפולו של מותב זה. דיון ההוכחות התקיים ביום 24.4.18. במהלכו, נחקרה התובעת על תצהירה, והנתבע נחקר על תצהירו. איש מהם לא העיד עדים נוספים. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

התיישנות

9.הנתבע העלה בכתב הגנתו טענת התיישנות ביחס לחלק מרכיבי התביעה, שלהלן נפרט ונדון בהן:

ראשית הנתבע טען, והדין עמו, כי דין רכיב התביעה לפדיון חופשה להידחות על הסף, נוכח הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, הקובעת תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים בלבד לתביעות מכוחו של חוק זה. ואמנם, בהתאם לגרסת התובעת עצמה, פיטוריה התרחשו ביום 12.2.12 ואילו את תביעתה היא הגישה ביום 9.2.16, למעלה משלוש שנים לאחר פיטוריה. בסיכומיה, הודתה ב"כ התובעת בכך שרכיב תביעה זה אכן התיישן, וחזרה בה ממנו. על כן, התביעה לפדיון חופשה נדחית;

שנית הנתבע טען, וגם כאן הדין עמו, כי דין רכיב התביעה המבוסס על הוראת סעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, שאף היא קובעת תקופת התיישנות בת שלוש שנים לתביעות לפי החוק. על כן, גם דין רכיב תביעה זה להידחות;

ושלישית איננו מקבלים את טענת ההתיישנות המתייחסת לתביעה לפי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, שכן חוק זה אינו כולל הוראת התיישנות ספציפית מקוצרת לעומת תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע השנים. איננו מקבלים גם את טענת ההתיישנות המתייחסת לרכיב התביעה לדמי הבראה, שכן צו ההרחבה אמנם הגביל בעבר את האפשרות לתבוע דמי הבראה לאחר סיום יחסי עבודה לתקופה של שנתיים אחרונות לעבודה בלבד, אך אין מניעה לתבוע זכות זו אף בחלוף שנתיים, בכפוף לדיני ההתיישנות הרגילים.

סיום יחסי העבודה

10.את הדיון במחלוקת בעניין אופן סיום יחסי העבודה – דהיינו בשאלה האם פוטרה התובעת, וככל שפוטרה, האם ביטל הנתבע כדין את הפיטורים – נפתח בתיאור ההתדרדרות במערכת היחסים שבין הצדדים שהחלה לאחר הודעתה של התובעת על דבר הריונה, ובהמשך לכך במהלך חופשת הלידה, התדרדרות שהתובעת טוענת שהנתבע הוא שהיה אחראי לה, בעוד הנתבע טוען שהתובעת היא שהיתה אחראית לה.

11.לטענת התובעת, עוד במהלך חופשת המחלה שלה שקדמה ללידה, וגם אחרי הלידה, הנתבע פנה אליה ואל בעלה טלפונית, וביקש שתגיע לעבודה, וכשסירבה זעם וגם דרש שתחזיר את מפתחות העסק. התובעת הציגה כראיה לטענותיה אלה גם את שתי הודעות הטקסט הבאות (נספח ד' לתצהירה) ששלח לה הנתבע: