סע"ש 19405-06-14 תלתין נ' יצחק

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובעת, תושבת הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבע, סיכויי התביעה קלושים ביותר מאחר שהנתבע לא היה המעסיק העיקרי של התובעת ובפועל התובעת עבדה אצלו 510 ימים לאורך תקופה של שמונה שנים. כתב התביעה אינו מתאר את אופי העסקת התובעת, שעות העבודה, תיאור עיסוקו של הנתבע ותקופת העבודה אינה נכונה. התובעת שוהה ברשות הפלסטינית ולכן הנתבע לא יוכל לגבות את הוצאותיו.

3.לטענת התובעת, הטלת ערובה תחסום בפניה את הגישה לערכאות לאור מצבה הכלכלי הקשה. לטענתה, סיכויי התביעה גבוהים מאחר ולא שולמו לה זכויותיה והיא פוטרה ללא קבלת פיצויי פיטורים. הנתבע לא הוכיח שייגרם לו נזק מהמשך ההליך או שהתובענה מופרכת על פניה.

דיון והכרעה

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובעת לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.