סע"ש 19030-11-13 מקסימוב נ' תמנון טקסטיל בע"מ

1.התובעת עבדה בנתבעת, תמנון טקסטיל בע"מ (להלן – "הנתבעת"), כמוכרת בחנות בגדים "תמנון", החל ביום 21.3.13 ועד ליום 4.6.13 בסך הכל כחודשיים וחצי. במסגרת עבודתה נדרשה התובעת לשרת את לקוחות החנות הנכנסים, לפרוק סחורה, לסדר סחורה במדפים בחנות, לקפל סחורה, לדאוג לסדר ולניקיון החנות וכיוצ"ב.

2.בתביעתה טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, תשס"ז - 2007 (להלן – "החוק") הן כאשר לא העמידה לרשות התובעת כסא לישיבה במהלך עבודתה, והן כאשר לא העמידה וסיפקה כסאות או ספסלים לישיבה בזמן ההפסקה. לעניין זה טוענת התובעת כי הכסא היחיד שהוצב בחנות היה בקרבת הקופה, ושימש כ"מדף" לבגדים, ועל כן לא ניתן היה לשבת עליו וכי העובדים לא הורשו לשבת עליו. כמו כן לטענתה, אין די בכסא האמור שכן לטענתה אין זה סביר כסא אחד ל-4-6 עובדות במשמרת. מוסיפה התובעת וטוענת כי הכסאות או הספסלים שבמתחם הציבורי בו היתה ממוקמת החנות, אין בהם כדי לפטור את הנתבעת מחובתה לספק מקומות ישיבה בהפסקה, בתוך החנות. התובעת טוענת בתביעתה כי לאחר שחשה כאבים בגב, פנתה לרופא אשר ציווה עליה לבצע עבודתה בישיבה, ולאחר שהודיעה האמור למנהלת החנות, הגב' ז'אנה, ולאחר שעמדה על זכותה לשבת במהלך העבודה, היא פוטרה. לאור הפרת הוראות החוק ולדידה של התובעת משמדובר בנסיבות מחמירות, יש לפסוק לזכותה פיצוי בסך 50,000₪.

3.הנתבעת טענה מנגד כי מרבית עבודתה של התובעת הינה עבודה אשר מטבעה נעשית בעמידה ואשר לא ניתן לבצעה בישיבה. הוסיפה הנתבעת וטענה כי ממילא וגם אם ניתן היה לבצע העבודה בישיבה, הרי שבחנות הוצב כסא ששימש את עובדות החנות, וכי התובעת יכולה היתה לשבת על הכסא במהלך עבודתה. כמו כן טענה הנתבעת כי מעולם לא נאסר על התובעת לשבת במהלך עבודתה והטענה כי הכסא שבקופה שימש כמדף בגדים אין לה כל בסיס. לטענת הנתבעת העמדת כסא אחד ל-4 עובדות במשמרת הינו בהחלט סביר (רבע שעת ישיבה לכל שעת עבודה לכל עובדת) ועל כן עמדה היא בדרישות סעיף 2 לחוק. אשר לזמן ההפסקה, טענה הנתבעת כי החנות ממוקמת במתחם ציבורי בו יש ספסלים וכסאות, והיא עודדה את עובדיה לצאת בהפסקה אל מחוץ לתחומי החנות ולשבת במתחם הציבורי, וכי יש בכך כדי למלא אחר הוראות סעיף 3 לחוק. לעניין זה טענה הנתבעת כי היא אף משלמת ארנונה ודמי אחזקה וניהול לבעלי המתחם. לטענת הנתבעת פיטוריה של התובעת היו בשל חוסר שביעות רצון מעבודתה וללא כל קשר לדרישתה בדבר ישיבה בעבודה.

4.התובעת העידה בעצמה ומטעם הנתבעת העיד מר מן, מנהל הכספים בנתבעת.

5.עלי להכריע אם כן, האם הפרה הנתבעת את חובתה על פי סעיף 2 לחוק ואת חובתה על פי סעיף 3 לחוק, כאשר אבהיר כי המדובר בשתי חובות החלות על המעסיק במצטבר, ועליו למלאן כל אחת בנפרד, בפני עצמה.

6.סעיף 2 לחוק שכותרתו "עבודה בישיבה" קובע כי: "מעסיק יעמיד לרשות עובד במקום העבודה, מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה".

7.ההלכה המנחה בעניין חוק הזכות לעבודה בישיבה ופרשנותו, ניתנה בפסק הדין המקיף בע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' יעקב זואילי, ניתן ביום 16.11.11 (להלן: "פסק דין דיזינגוף").

8.סעיף 2 לחוק קובע למעשה חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה כל עבודה ניתנת לביצוע בישיבה, אלא אם יוכיח המעסיק כי ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה כאמור. בפסק דין דיזינגוף נקבע כי בחינתה של טענה מפי מעסיק, לפיה ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה, תפורש בצמצום, תוך בחינה אובייקטיבית של אופי העבודה ונסיבותיה ועל פי שיקולי סבירות ומידתיות (שם פסקה 19, 21).

9.עוד נקבע בפסק דין דיזינגוף כי החובה החלה על מעסיק מכוח סעיף 2 לחוק טומנת בחובה שני יסודות – האחד יסוד חיובי לפיו על המעסיק להעמיד לרשות העובד במקום העבודה מושב לעבודה כהגדרתו בחוק והשני, יסוד שלילי, שלא למנוע מן העובד ישיבה במהלך העבודה. עוד נקבע כי הפן השלילי ייבחן בין היתר בשים לב לטיב המושב שהועמד לרשות העובד, האם נאסר עליו לשבת אם לאו, מיקומו של המושב, מספר המושבים ביחס למספר העובדים וכיוצ"ב (שם, פסקה 17).