סע"ש 18270-05-15

מונחת לפני בקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו ולהארכת המועד להגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו.

התובע הינו תושב טובאס אשר בשטחי הרשות הפלסטינית.

הנתבע טוען כי בכתב התביעה המקורי, התובע עבד, לכאורה, ברשות הנתבע החל משנת 2005 ועד לפיטוריו ביום 25.10.08, כלשון כתב התביעה המקורי. התובע עתר לתיקון כתב התביעה בהתבסס על תעודת עובד ציבור המצביעה על תקופת העסקה שונה מהתקופה בה לשיטתו הוא הועסק על ידי הנתבע. במסגרת כתב התביעה המתוקן התובע שינה גרסתו בצורה מהותית ביותר, עת טען כי פוטר באמצע חודש 04.10.הנתבע תוהה כיצד יכל התובע לזכור בתביעתו המקורית כי פוטר בתאריך ספציפי (25.10.08) אך בשנת 2010, ישכח את יום סיום עבודתו.

הנתבע מוסיף וטוען כי עסקינן בתובענת סרק כאשר תעודת עובד הציבור, אשר אינה מעידה על העסקה בפועל, אינה תומכת בכתב התביעה המקורי ואילו כתב התביעה המתוקן הוגש בכחש כאשר פתע נזכר כי עבד שנתיים מעבר למופיע בכתב התביעה המקורי.

הנתבע מדגיש כי התובע התאים את גרסתו בכתב התביעה המתוקן על סמך תעודת עובד הציבור ולא על סמך עובדות שבידיעתו. זאת ועוד, מעיון בתגובת התובע עולה כי התובע מודה כי הוא "שרוי במצוקה כלכלית" ועל כן לא יוכל לעמוד בהוצאות המשפט במידה והתביעה תידחה.

התובע טוען מנגד, בין היתר, כי יש סיכויים טובים לתביעה בהתבסס על רישיונות עבודה בנוגע לתקופת העבודה "מתאריך 14.06.06 עד לתאריך 31.05.10" שהן בגדר ראשית ראיה להעסקת התובע ברשות הנתבעת "במשך שנים". עוד טוען התובע, כי אין לחייב אותו בערובה באופן שיכביד על מימוש זכויותיו, וכי זכות הגישה לבית המשפט הוכרה כזכות יסוד בשיטת המשפט בישראל, ובעיקר כאשר עסקינן כמו במקרה שלפנינו בזכויות קוגנטיות.

התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, ניתן ביום 13.1.1998).