סע"ש 17712-06-14 ינון נ' כעאבנה

לפניי בקשה להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש באם תידחה התביעה העיקרית.

המשיב (התובע) תושב הרש"פ, הגיש תביעה כנגד חברה בשם ינון רוזנבלום בע"מ (להלן גם: החברה), מבקעת הירדן , וכנגד "הבעלים שלה" – ינון רוזנבלום – המבקש, ביחד ו/או לחוד.

התביעה הינה על סך של 299,400 ₪, בגין  זכויות שונות המגיעות לו לטענתו הן מהחברה והן מהמבקש (אין עילה להרמת מסך אלא תביעה לאקונית להעסקה במשותף).

לטענת ב"כ המבקש אין בתביעה שהוגשה ולו גם ראשית ראיה לכך שבכלל עבד אצל מי מהנתבעים, כשהתובע לא המציא ולו גם את הראיה הבסיסית להוכחת תביעתו, והיא "טופס הזמנת תושב אוטונומיה לעבוד באיו"ש", בלעדיו לא יכול היה לקבל רישיון/אישור עבודה מקמ"ט תעסוקה. בנסיבות אלו, משהתובע תושב הרשות, וסיכויי התביעה נמוכים ביותר – לא יהיה למבקש ממי להיפרע, ככל שהתביעה תידחה וייפסקו הוצאות.

המשיב מתנגד לבקשה היות והיא עלולה לפגוע בזכותו לגישה לערכאות ומימוש זכויותיו. כמו כן טוען המשיב כי אין די בעובדת היותו תושב הרש"פ בכדי לחייבו בהפקדת ערובה וכי סיכויי תביעתו גבוהים לאור העובדה שתובע נתבעות זכויות קוגנטיות מתחום משפט העבודה. יצויין כי גם לתגובה לא הומצאו מסמכים המלמדים על זכות כלשהי, ואף לא ראשית ראיה לאמור בתביעה.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובהלכה הפסוקה, ולמרות שאין דרכו של בית הדין להורות על הפקדת ערובה לתושבי הרש"פ כדבר שבשגרה, על מנת שלא לחסום את דרכם לבית הדין, מצאתי כי במקרה זה יש מקום להעתר לבקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה, כאמור להלן.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, קובעת לעניין הפקדת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

באמצעות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אימצו בתי הדין לעבודה בפסיקתם את התקנה האמורה, בהתאם לשיקול דעתם, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (דב"ע נה/3-218 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)).

בהתאם לפסיקה, בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.