מכללת קיי ומשרד החינוך הפרו את חובת הגילוי והיידוע כלפי מורות שפרשו לגמלאות

1. התובעות 1 ו-2 הן מורות שהועסקו במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע (להלן – המכללה) כמורות במכינה לבגרות.

התובעת 1 עבדה כמורה למתמטיקה החל ביום 01.09.1994 והתובעת 2 עבדה כמורה ללשון החל ביום 01.09.1990. שתי התובעות, סיימו עבודתן ביום 31.08.2013 ופרשו לגמלאות.

2. עם סיום עבודתן במכללה, פנו התובעות למכללה בבקשה לקבלת פדיון ימי מחלה שנצברו לזכותן במשך תקופת העסקתן אצל המכללה, לרבות פדיון ימי מחלה שנצברו לזכותן בתקופת עבודתן אצל מעסיקיהן הקודמים, עת עבדו כמורות בבתי ספר שונים.

3. המכללה שילמה לתובעות את פדיון ימי המחלה עבור התקופה שבה הן עבדו כמורות במכינה, בתקופת העסקתן אצל המכללה בלבד. לטענת התובעות הן זכאיות כי המכללה באמצעות נתבע 2 – משרד החינוך, תשלם להן את פדיון ימי המחלה גם עבור תקופות עבודתן הקודמות ומכאן תביעתן.

4. התובעת 1 תובעת סך של 60,663 ₪, לאחר שקיזזה סכום בסך 43,388 ₪ ששולם לה ע"י המכללה. הנתבעת 2 תובעת סך של62,909 ₪, לאחר שקיזזה סכום בסך 100,604 ₪ ששולם לה ע"י המכללה. כמו כן, התובעות עותרות לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה להן בשל כך שנאלצו להגיש תביעה זו.

טענות הצדדים וגדר המחלוקת:

5. מתחילת העסקתן אצל המכללה ועד לשנת 2002, תוקצבה המכינה ע"י משרד החינוך, אולם בשנה זו נפסק תקצוב המכינה ועל כן המכללה הפסיקה להעביר דיווח שוטף למשרד החינוך אודות העסקתן של התובעות ע"י המכללה.

6. בשל מצב דברים זה, עת פרשו התובעות לגמלאות, סירב משרד החינוך לשפות את המכללה בסכומי פדיון ימי המחלה שנצברו לזכותן אצל מעסיקיהן הקודמים, בטענה שהמכינה שבמכללה איננה גורם המתוקצב ע"י משרד החינוך בהתאם לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן –חוק הפיקוח) ועל כן כתוצאה ממצב דברים זה, סירבה המכללה להעביר לתובעות את מלוא פדיון ימי המחלה אשר להם הן זכאיות מכוח תקנון עובדי הוראה החל עליהן וכן מכוח ההסכמים הקיבוציים השונים שחלים בעניינם של עובדי הוראה.

7. לטענת התובעות מתלושי השכר שלהן עולה, כי לכל אורך תקופת העסקתן אצל המכללה, הן קיבלו תנאי שכר הזהים לתנאי שכרם של מורים המועסקים ישירות ע"י משרד החינוך, או על ידי בעלויות המתוקצבות ע"י משרד החינוך. הדבר גם נאמר להן מפורשות עם קבלתן לעבודה אצל המכללה (ראה סעיף 8 לתצהירה של התובעת 2). עיקר טענתן היא שמאחר שאף אחד מהנתבעים לא יידע אותן בדבר הפגיעה הצפויה בתנאי העסקתן עקב הפסקת תקצוב המכינה ע"י משרד החינוך בשנת 2002, נוצר להן נזק כספי משמעותי ובלתי הפיך, שיכול היה להימנע אם המידע היה מובא לידיעתן מבעוד מועד. כך למשל טוענות כי הן היו יכולות להמשיך ולהחזיק במשרה נוספת במקומות העבודה הקודמים שבהן עבדו שמתוקצבים ע"י משרד החינוך, או שהן היו דואגות במועד סיום העסקתן לפדות את ימי המחלה להם היו זכאיות ממעסיקיהן הקודמים ובכך היה נמנע הנזק הכספי שנגרם להן בשל מחדל הנתבעים.

8. המכללה טוענת כי שילמה לתובעות את פדיון ימי המחלה שנצברו לזכותן בתקופת עבודתן אצלה בלבד וכי התשלום אף בוצע לפנים משורת הדין, למרות שבהסכמי העבודה שנחתמו עם התובעות מדי שנה, תשלום זה אינו מפורט כתשלום חובה החל עליה. עוד טוענת המכללה, כי בסמוך לסיום העסקתן של התובעות ופרישתן לגמלאות, הן פנו לגב' לביא, שהבהירה להן כי אינן זכאיות לתשלום פדיון ימי המחלה ע"י המכללה בגין תקופות עבודתן הקודמות. עם זאת, הגב' לביא ניאותה לסייע לתובעות במילוי הטפסים הנדרשים לצורך הגשת בקשה לוועדת חריגים במשרד החינוך, בקשה שהוגשה באמצעות נציג ארגון המורים במחוז דרום. לטענת המכללה, במתן הסיוע לתובעות בהוצאת המסמכים לבקשת ארגון המורים, אין משום הסכמה של המכללה לשאת בפדיון ימי המחלה מעבר לימי המחלה שנצברו בתקופת עבודתן של התובעות אצלה והמכללה לא הייתה מעורבת בפנייה לוועדת החריגים של משרד החינוך.