סע"ש 1596-09-12 א' ל' נ' ארז זיסמן

1.לפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, פיצוי לפי חוק עבודת נשים תשי"ד-1954, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988, הפרשי שכר עבודה, פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר תשי"ח-1958, הפרשי שכר, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין עגמת נפש, פיצוי על אי מתן הודעה לעובד כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב-2002, וזכויות סוציאליות נוספות. כמו כן דרשה התובעת החזר הלוואה שנתנה לנתבע.

2.תמצית טענות התובעת

לטענת התובעת (להלן גם: "א' ל'"), היא הועסקה על ידי הנתבע החל מחודש אוגוסט 2010 ועד ליום 3.8.12, אז פוטרה ללא הודעה מוקדמת וללא שימוע בהיותה בחודש השישי להריונה - בניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"). לגישת התובעת הטעם היחיד לפיטורים היה הריונה ולפיכך הם נגועים באפליה ובחוסר תום-לב קיצוני בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה").

עוד נטען כי תלושי השכר שקיבלה התובעת היו פיקטיביים – על פי התלושים תחילת העבודה היתה בספטמבר 2010 במקום באוגוסט 2010, דיווחי השכר היו כוזבים וניתנו רק על חלק מהשכר, לא שולמה תמורת שעות עבודה נוספות כחוק, לא ניתנה הודעה לעובד, לא שולמו דמי חגים, דמי הבראה והפרשות לפנסיה.

לאחר פיטורי התובעת התנה הנתבע את תשלום פיצויי הפיטורים וזכויות אחרות המגיעות לתובעת בחתימתה על כתב ויתור שלפיו היא פוטרה מסיבות מקצועיות ולא בשל הריונה.

התובעת טענה כי הנתבע לווה ממנה סך של 50,000 ₪ טרם פיטוריה ומסרב להשיב את הסכום.

3.תמצית טענות הנתבע

הנתבע (להלן גם: "ארז") דאג לתובעת כבת משפחה, התובעת אף התארחה בביתו עם בנותיה בחגים, ביצע קניות עבורה שילם לה בונוסים ומעולם לא קיפח אותה.

הנתבע לא פיטר את התובעת ולמעשה היא זו שבחרה לעזוב מרצונה החופשי וזאת חרף בקשותיו כי תשוב. על כן יש לדחות את כלל תביעותיה הנובעות מטענת הפיטורים לרבות חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי קיום שימוע ופיצוי בגין עגמת נפש.

הנתבע לא נקט כל צעד בשל הריונה של התובעת למרות התנהלות בעייתית שלה לפני ובמהלך ההריון, והוא המשיך להעסיקה עד לחודש השישי להריונה.

התובעת הועסקה החל מספטמבר 2010 ולא אוגוסט 2010, היא לא הועסקה שעות נוספות וקיבלה שכרה בכל יום על פי מספר השעות בהן עבדה. תלושי השכר משקפים את השתכרותה הגם שהנתבע נהג להוסיף על סכומים אלה.

התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה (בתחילה הוכחשה זכאות זו), דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.

הנתבע לא לווה מהתובעת 50,000 ₪ אלא היא זו שביקשה ממנו את הסכום.

4.ראיות שנשמעו