סע"ש 15948-12-14 מנחם נ' מוחמד כיואן

בפני בקשת המבקש (הנתבע 1) לחייב את המשיב להפקיד ערובה בסך של 20,000 ₪, ולחלופין ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת, וזאת להבטחת הוצאותיו הכלליות של המבקש למקרה שהתביעה תידחה בסופו של יום (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות וכן בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הנימוקים המפורטים להלן.

טענות הצדדים

המבקש טוען, כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת כיסוי הוצאותיו, וזאת בשל הטעמים הבאים. ראשית, המשיב הנו תושב שכם וגלוי וברור שהוא מנצל את ההליכים בבית הדין הנאור בישראל להגיש תביעה שקרית, לאחר שמשך שנים לא טען ולו טענה אחת מאלה המופיעות בתביעתו. שנית, המשיב לא היה עובד שכיר אלא עצמאי, והמבקש מילא אחר כל הדרישות החוקיות בקשר למשיב. שלישית, בבירור מול רשות האוכלוסין עלה, כי כל הסכומים והזכויות המגיעים למשיב שולמו על ידי המבקש ביתר. רביעית, בתנאי העסקה באמצעות רשות האוכלוסין כל עובד מקבל את מלוא זכויותיו וכך גם המשיב. חמישית, התביעה מופרכת ומטרידה. שישית, ככל שתידחה התביעה לא יוכל המבקש להיות מפוצה על הוצאותיו, טרדותיו ונזקיו עקב תביעה שקרית זו. כן הפנה המבקש לתיק דומה בבית דין זה בו ניתנה החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה.

המשיב בתגובתו מתנגד לחיובו בהפקדת ערובה ועותר לחיוב המבקש בהוצאות הבקשה. לטענתו, מדובר בבקשה שהוגשה בחוסר תום לב וללא ביסוס משפטי. על פי הפסיקה אין להטיל על עובד תושב הרשות הפקדת ערובה רק בשל היותו תושב הרשות. אשר לסיכויי התביעה, הטענה כי המבקש לא העסיק את המשיב דינה להידחות, בוודאי בשלב מוקדם זה. המשיב מפנה לכך שתקופה ארוכה סידר המבקש למשיב אשרת כניסה לישראל ודיווח על המשיב כעובדו. הטענה כי כל הזכויות שולמו באמצעות מדור תשלומים אינה מתיישבת עם נספח ד' ממנו עולה כי הזכויות שולמו בחסר. הטענה לגבי תיק דומה בו חויב תובע בערובה נטענה בעלמא, ומכל מקום עובדה זו אינה מצדיקה סטייה מהכלל שהנו שלא לחייב בהפקדת ערובה. כן הוסיף המשיב וטען, כי הבקשה מנוגדת להלכות בית הדין לעבודה, לפיה חיוב בהפקדת ערובה כתנאי לבירור התביעה פוגע בזכות הגישה לערכאות. לטענת המשיב התביעה דנן מגלה עילת תביעה וסיכוייה טובים.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ולא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.