סע"ש 14827-08-13.17 דצמבר 2014

1.בפניי בקשת הנתבעים לחייב את התובע, נושא מספר זהות של הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה נגדם.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבעים יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה מאחר שהתביעה חסרת בסיס עובדתי, התובע לא ציין את כתובת מגוריו בישראל או בכלל, לתובע אין נכסים בישראל וכנראה שגם מעמדו בישראל אינו מוסדר. זאת ועוד, התובע בוחר פעם אחר פעם שלא לקיים את החלטות ביה"ד והתנהגותו מעידה על זלזול בנתבעים ובביה"ד וזניחת ההליך.

3.מנגד טוען התובע, כי יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שהיא הוגשה ללא תצהיר, התובע מתגורר בישראל ואף ציין את כתובתו, התובע כלל אינו מזלזל בהליך וסיכויי התביעה טובים בהתחשב במסמכים שצורפו לכתבי הטענות ובכלל זאת חוו"ד מומחה, מסמך מטעם הנתבע 1 וראיות נוספות שצורפו לכתב התביעה.

דיון והכרעה

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".