סע"ש 14364-09-13 קוטנה נ' רונן - פדבר תכנון ובניה בע"מ

1.בפניי בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע), תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה נגדה.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבעת יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה מאחר שעד כה התובע לא מילא אחר החלטת נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת פרוז'ינין) מיום 6.4.14 במסגרתה חויב בתשלום הוצאות בסך 2,000 ₪; הנתבעת סבורה, כי טענותיה יתקבלו במלואן ומדובר בתביעת סרק שהוגשה כנגדה והנתבעת נגררת להליך זה ותיאלץ להוציא הוצאות רבות אשר ספק אם תוכל להשיבן.

3.מנגד מפנה התובע לפסיקת ביה"ד הארצי בעניין חיוב בהוצאות במסגרת ההליך וטוען, כי יש לסלק את הבקשה על הסף עקב אי צירוף תצהיר כנדרש; זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ורק במקרים חריגים ונדירים יורה בית המשפט על חיוב במתן ערובה; באיזון שבין החשש מפני פגיעה בנתבעת עקב אי תשלום הוצאותיה לפגיעה בזכותו של התובע לממש את זכות היסוד שלו לגשת לערכאות, יש להעדיף את זכותו של התובע; מעבר לאמור מדובר בתביעה שסיכויה להתקבל גבוהים מאוד.

דיון והכרעה

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".

7.עוד נקבע בפרשת אבו נאסר, בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלסטינית, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.