סע"ש 11454-02-16

בפני בקשת התובע לחיוב התובעת שכנגד 1 (להלן – החברה) בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיו ובקשת הנתבעים להוצאת נספחים ולמחיקת סעיפים מכתב התביעה.

הבקשה להפקדת ערובה:

1.לטענת התובע יש לחייב את החברה בהפקדת ערובה בשיעור של 15% מסכום התביעה שכנגד (סך 57,372 ₪) להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים. לגרסת התובע, החברה נקטה בדרכים פסולות לביצוע מניפולציות משמעותיות בדוחות הכספיים מטעמה. התובע הוסיף, כי מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה ולכתב ההגנה עולה חשש כבד להברחת נכסים, למימון דק ולפעולות חשבונאיות פסולות המביאות אותה לעברי פי פחת.

2.החברה מנגד טוענת, כי הגישה במסגרת כתב ההגנה תביעה שכנגד הנובעת מאותו נושא ומאותן נסיבות של התביעה העיקרית ולכן נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. הנתבעים ציינו, כי אין חשש שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות התובע אם יזכה בדין בתביעה שכנגד. מעיון במסמכים שצרף התובע לכתב התביעה עולה, כי נכון לסוף שנת 2014 הערך הנכסי של החברה עמד על סכום גבוה. מעבר לאמור הנתבעים הוסיפו, כי סיכויי התביעה שכנגד גבוהים ומשכך הרציונל של סעיף 353א' לחוק החברות אינו מתקיים. החברה ציינה, כי התובע הגיש את הבקשה בחוסר תום לב ובניסיון לעכב ככל הניתן את הדיון בתביעה שכנגד ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

3.במסגרת תשובה מטעמו ציין התובע, כי החברה לא סתרה את הטענות לעניין מצבה הכלכלי ולא הגישה תצהיר בתמיכה לתגובתה; נספחים "ת/11"-"ת/13" אליהם מפנה החברה צורפו כדי לתמוך בטענת התובע בדבר ביצוע עבירות פליליות לכאורה בדוחות הכספיים והברחת נכסים והחברה לא סתרה זאת בתגובתה; החברה לא מצאה לנכון להסביר את הפערים העצומים בדוחות הכספיים ולא צירפה ראיות חיצוניות ליכולותיה הכספיות ובכלל זאת מאזנים מבוקרים, אישור רואה חשבון, דוחות בנקים, דוחות רווח והפסד וכיוצא באלה – ראיות שהיה ביכולתה לצרף. לעניין התביעה שכנגד ציין התובע, כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה בחוסר תום לב וכי היא עוסקת במסכת עובדות שונה לחלוטין שנולדה לאחר סיום יחסי העבודה (גילוי ו/או שימוש בסוד מסחרי והתעשרות שלא כדין) וביחסים עסקיים שבין התובע לנתבע 2.

4.בתיק ער (ארצי) 15046-12-11 חווה נחמני – קאנטרי פלורס בע"מ (ניתן ביום 28.1.13) סוכמה ההלכה בעניין הפקדת ערובה ע"י חברה ונקבע, בין היתר, כדלקמן:

"סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999:

14. במקביל לתקנה 519 ותקנות 427 – 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, נקבע בחקיקה, בסעיף 353א לחוק החברות, הסדר מיוחד החל על חברה בע"מ, הקובע כך: הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן ערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

15. על משמעות הוראה זו עמד בית המשפט העליון בעניין נאות אואזיס [רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, (13.7.2008)], וקבע כי תכלית התיקון לחוק החברות הייתה "להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה להוצאות הנתבע"; הכוונה ב"כללים מיוחדים" היא "לחזקה שהיתה קיימת, לפיה חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות, כאשר הרציונל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים"; החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות: האחת – "אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין"; השנייה – "אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה"; החלטה בבקשה להפעלת ערובה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ועליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה, האם מצבה הכספי הרעוע של החברה נגרם על ידי התנהגות הנתבע ועוד.

16. בעניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ [רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (11.2.2009)] נקבע כי "על פני הדברים, נוכח היותו של סעיף 353א חלק מדבר חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתקסד"א, שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, הרי שיש לקבוע כי סעיף 353א 'גובר' על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת" (ההדגשה במקור, ל.ג.). לעניין יישום סעיף 353א לחוק החברות נקבע בפסק הדין כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע לקיים בדיקה בשני שלבים: בשלב הראשון – על בית המשפט לבדוק את מצבה הכלכלי של החברה, דהיינו האם תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין; בשלב השני – ככל שנקבע כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו. בשלב זה יש להביא בחשבון את האיזון בין זכויות הצדדים המתנגשות – זכות הגישה לערכאות של התובע כנגד זכות הנתבע כי לא ישא בהפסד אם תידחה התביעה נגדו; את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע מבטא את הכלל והפטור הוא החריג; את סיכויי ההליך. בית המשפט העליון הדגיש כי הנטל להוכיח הן את יכולתה של החברה לשלם את הוצאות המשפט והן את הנסיבות המצדיקות שלא לחייב בהפקדת ערובה מוטל על כתפי החברה התובעת, וכי בדרך כלל אין זה ראוי במסגרת בקשה להפקדת ערובה לדון בהרחבה בניתוח סיכויי התביעה, ויש להיזקק לכך רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים מאד; יש לדאוג שקביעת גובה הערובה הנדרשת תהיה מידתית ותאזן נכונה את כל השיקולים הרלוונטיים. וראו גם: רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג.טלי עד שינוע בע"מ (29.12.2011); רע"א 6344/10 הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון בע"מ נ' בלורי בע"מ (14.12.2011)".

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הבקשה להידחות. לביה"ד שיקול דעת רחב בבואו לקבוע אם יש לחייב חברה בהפקדת ערובה, אך בשים לב לחזקה הקיימת בחוק ולחובת החברה, ככלל, להוכיח היפוכו של דבר כדי להימנע מחיוב בערובה.