סע"ש 10367-04-16

1.בפניי מונחת בקשה, אשר הוגשה על ידי הנתבעת (להלן: "המבקשת"), וזאת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בתיק (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד המבקשת על ידי התובע בתיק זה, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "המשיב"). המשיב הינו תושב ברדלא אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 85,298 ₪, ובה נתבעו הזכויות הבאות – פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, פיצוי בגין היעדר הפרשה לקרן פנסיה, דמי חגים והפרשי שכר מינימום.

2.המבקשת טוענת בבקשה כי תביעת המשיב הינה נטולת בסיס עובדתי ולא צורף לה ולוּ בדל מסמך או ראשית ראיה, וכי המשיב לא הציג אישורי עבודה על שם המבקשת. זאת ועוד, בהתאם לתעודת עובד הציבור אשר צורפה לבקשה, לא מופיע כי המבקשת נרשמה כמעסיקה של המשיב בתקופה הרלוונטית לתביעה. המשיב טוען מנגד, כי מטרת הבקשה הינה להביא אותו לחזור בו מתביעתו, וכי סיכויי קבלת התביעה הינם טובים, שכן התביעה מתייחסת לזכויות סוציאליות שהמשיב זכאי להן על פי הדין.

3.התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, מיום 13.1.1998).

4.תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו הובאה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהנו עובד זר, הפקדת ערובה.

5.כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע (ארצי) 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).

6.מן הכלל אל הפרט – לאחר עיון בבקשה והנספחים שצורפו לה, כמו גם בתגובת המשיב, וכן בכתב התביעה שהוגש בתיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

7.אציין כבר עתה, כי לכתב התביעה צורף מסמך אחד בלבד, אשר אליו נתייחס בהמשך, אולם המדובר ברישיון עבודה לגבי תקופה שכבר התיישנה. לאור טענתה של המבקשת בבקשתה שבנדון, ולפיה היא מעולם לא העסיקה את המשיב, הרי שעולה כי השאלה העיקרית העולה בתיק הינה האם בין המשיב לבין המבקשת התקיימו יחסי עובד-מעסיק. בעניין זה, ברי כי נטל ההוכחה מוטל על המשיב.

8.דא עקא, שהמשיב לא השכיל לצרף, גם לתגובתו לבקשה, ולו ראשית ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בטענתו לפיה הוא עבד אצל המבקשת בתקופה הרלוונטית לתובענה. בנוסף, ולפחות לגבי חלק מהסעדים, המשיב אף לא הפריד את השנים שבהן חלה התיישנות, ותבע בגין כל שנות עבודתו (ראו למשל סעיף 12(ג) לכתב התביעה, ובהתייחס לרכיב התביעה בגין הפרשות פנסיוניות). נזכיר גם כי המדובר בתביעה שהוגשה כחמש וחצי שנים לאחר סיום יחסי העבודה הנטענים.