סנטוס ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

בקשתם של העותרים לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים נדחתה על הסף בהחלטתה של ראש דסק צפון במשרד הפנים מיום 21.10.12, וערר שהוגש על החלטה זו נדחה אף הוא. ביום 3.12.13 דחתה יו"ר ועדת ההשגה לזרים את השגתם של העותרים על החלטות אלה, ומכאן העתירה.

עיקר העובדות הצריכות לעניין

1. עותרים 1 ו-2 הם אזרחי הפיליפינים, אשר נכנסו לישראל כדין מכוחן של אשרות כניסה מסוג ב/1, כעובדים בתחום הסיעוד. עותרת 1 (להלן: העותרת) נכנסה ארצה באפריל 2006, ואילו עותר 2 (להלן: העותר) נכנס ארצה בפברואר 2007. השניים הם הוריו של עותר 3, יליד 2009, אשר נולד בישראל.

אשרת העבודה שהייתה לעותרת פגה ביום 30.6.10, ומאז היא שוהה בישראל שלא כדין. תוקף אשרת העבודה שבידי העותר עומד לפוג ביום 30.9.13.

2. ביום 7.8.12 פנתה באת כוחם של העותרים למשיב, בבקשה שיינתן להם מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. במכתבה טענה כי מרכז חייהם של העותרים בישראל וכי אף העניקו לבנם שם ישראלי. עוד טענה, כי בשל הריונה, נמנעה מן העותרת הארכת אשרת העבודה שלה. כאמור, בקשה זו נדחתה על הסף במכתבה של ראש דסק צפון. במכתב הדחייה כותבת היא, שלידת בנם הקטין של העותרים בישראל אינה עובדה היוצרת זיקה מהותית הקושרת אותו לישראל, והבקשה אינה מעלה טעמים הומניטאריים המצדיקים הבאתה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

3. בערר שהגישה, טענה באת כוח העותרים כי דחיית הבקשה תביא לכך שיהיה על העותר לבחור בין רצונו לחיות במחיצת בני משפחתו ולפיכך לשוב עימם לפיליפינים, לבין רצונו להמשיך ולסעוד את מעסיקו, אותו הוא סועד במסירות, ואשר בינו לבין בני משפחתו נוצרו קשרים הדוקים. עזיבתו של העותר את הארץ תפגע, אפוא, לא רק בעותרים עצמם, אלא במטופל ובבני משפחתו. הערר נדחה בהחלטה קצרה המפנה לנימוקי החלטתה של ראש דסק צפון.

4. על כך פנתה באת כוח העותרים בהשגה. בין היתר טענה כי עם חלוף השנים התערער הקשר של העותרים עם בני משפחותיהם בארץ מוצאם, ולעומת זאת הידקו את הקשר עם בת דודתו של העותר, המתגוררת בארץ לאחר שקיבלה כאן מעמד. בנוסף פיתחו יחסי חברות עם מכרים ישראלים, ומרכז חייהם בישראל. על כל אלה חזרה באת כוח העותרים על הטענה בדבר הצורך לשקול גם את טובת המטופל הישראלי ואת השלכת ההחלטה עליו ועל בני משפחתו.

החלטת יו"ר ועדת ההשגה

5. בהחלטתה קובעת יו"ר ועדת ההשגה כי העותרים לא הציגו טעם הומניטארי חריג המצדיק הבאת עניינם בפני הוועדה הבינמשרדית, וכי עניינם אינו שונה מעניינם של רבים אחרים. עצם לידת בנם של העותרים בארץ אינה בבחינת טעם כזה, וכך גם עובדת היותו של העותר בעל רישיון עבודה בתוקף, והיותו מטפל מסור למעסיקו. עוד מוסיפה היא כי העותרת לא גיבתה את טענתה לפיה נמנעה ממנה תעסוקה לאחר לידת בנה, ולא הראתה כי פנתה למשיב בבקשה להסדרת מעמדה לאחר לידת הבן.

עיקר טענות הצדדים

6. בעתירה חוזרים העותרים על הטענה בדבר קיומו של מרכז חיים בישראל ומדגישים את קרבתם לאותה בת דודה החיה בישראל ואת התרחקותם מבני משפחותיהם בפיליפינים במרוצת השנים. עוד עומדים הם על הדילמה בה יימצא העותר היה ותידחה העתירה: פירוק המשפחה מחד, או פגיעה במעסיקו מאידך.

במהלך הדיון בעל פה ראתה ב"כ העותרים להעמיד במרכז טיעוניה את הפגיעה שעלול מעסיקו של העותר להיפגע, כמו גם בני משפחתו של אותו מעסיק, היה ויחליט העותר לדבוק באשתו ובילדו ולעזוב את ישראל אם תידחה העתירה. בהקשר זה טענה, כי לוועדה הבינמשרדית סמכות ליתן מעמד לתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים, ולפיכך עליה לשקול את מצבו של האזרח הישראלי הזקוק לטיפולו הסיעודי המסור של העותר, ולבחון את האפשרות להארכת אשרת השהייה לעותרים כולם עד לאריכות חייו של אותו אדם.

7. ב"כ המשיב טענה כי הבקשה שהופנתה למשרד הפנים הייתה לקבלת מעמד בלתי מותנה בתוחלת חייו של המטופל הסיעודי, אולם מכל מקום מצבו של המטופל אינו עומד על הפרק במסגרת עתירה זו. עוד טענה, כי היעתרות לבקשתם של העותרים תחייב היעתרות למאות אם לא אלפים כדוגמתם, שכן מצבם טיפוסי לזה של עובדים זרים.

הכרעה

8. אסיר תחילה מן הפרק את הטענה המתייחסת לפקיעת תוקף רישיון הישיבה של העותרת בשל הריונה. טענה זו נטענה כטענה בעלמא, מבלי שהובא כל פירוט ביחס אליה. כך, למשל, לא צורף מסמך כלשהו המעיד על כך שהעותרת קיבלה מן המשיב הודעה כנטען. כך גם לא צורף מסמך כלשהו המלמד על ניסיון של העותרת להשיב אליה את הרישיון שנלקח ממנה, לטענתה. יתרה מזאת, העותרת הייתה בין העותרות לבית המשפט העליון בבג"צ 4377/11 Nelie Dimacuuangan נ' ממשלת ישראל, כנגד החלטת ממשלה 2183 מיום 1.8.10, שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל". העתירה נדחתה על הסף בפסק דין מיום 11.10.11. עיון בפסק הדין מלמד, כי גם שם טענו העותרות, והעותרת ביניהן, כי רישיון הישיבה שלהן נשלל מהן עקב הריונן. בית המשפט דחה את העתירה על הסף מן הטעם שהעותרות לא הציגו תשתית מינימאלית לביסוס הטענה האמורה. והנה, על אף דבריו המפורשים של בית המשפט העליון, שבה העותרת על הטענה לפיה נשלל רישיונה בשל ההיריון והלידה, אולם גם הפעם לא טרחה לצרף כל מסמך המעיד על כך. בנסיבות אלה איני רואה מקום להתייחס לטענה זו.

9. לגופו של עניין, איני סבורה שהעותרים ביססו את בקשתם לקבלת מעמד בישראל בטעם הומניטארי מיוחד, המצדיק את בחינתו על ידי הוועדה הבינמשרדית. עצם שהייתם בישראל על פי רישיון הישיבה שניתן להם והולדת בנם אינה מהווה טעם כזה. קבלת הטענה משמעותה כי כל עובד זר השוהה בישראל את מלוא תקופת הרישיון יוכל לטעון כי ישראל הפכה מרכז חייו, ולקבל מעמד בשל עובדה זו בלבד. תפישה זו אינה מתיישבת עם מדיניות ההגירה של ישראל, המסורה לשיקול דעתו של המשיב, ולו שיקול דעת רחב בעניין זה (ראו: עע"מ 1086/09 קרוז נ' שר הפנים, מיום 7.7.09; בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, מיום 13.4.11).

10. כך גם אין לקבל, כי טיפולו המסור של העותר במעסיקו הישראלי יכול לשמש טעם מיוחד לקבלת מעמד בישראל, לו ולכל בני משפחתו. נזכיר כי טענה זו כלל לא נטענה על ידי העותרים בבקשתם המקורית, ונוספה, לראשונה, רק במסגרת הערר שהגישו על החלטת הדחייה על הסף. ואכן, כמו הטענה הקודמת, משמעות קבלתה היא הענקת מעמד בישראל לכלל העובדים הזרים שביצעו את עבודתם במסירות, וניתן להניח כי רבים מאוד הם כאלה, אם לא רובם.

די בכל אלה כדי להביא לדחיית העתירה.

11. אלא שכמפורט לעיל, לראשונה במהלך הדיון בעל פה נטען על ידי העותרים כי היה על המשיב לשקול אפשרות של מתן אשרת שהייה לעותרת ולבנם הקטין של העותרים, כל זמן שאשרת שהייתו של העותר בתוקף. טענה זו לא נשקלה כלל על ידי המשיב, משום שכאמור, לא נטענה על ידי העותרים כלל ועיקר בפניותיהם שקדמו לעתירה.