סמניה נ' ג'רוס

החלטה

בקשה זו הופנתה לטיפולי לאור היעדרותה של השופטת המטפלת שנתנה את פסה"ד שמבוקש עיכוב ביצועו (ובהליך העיקרי – ביטולו).

1. מדובר בבקשה – למעשה בקשה חוזרת - לעיכוב הליך הפינוי, למימוש פסה"ד שניתן בבימ"ש זה על ידי השופטת באום בתא"ח 5015-10-12 וחייב המבקש ונתבע נוסף בפינוי ממושכר (השוק בשפרעם). הבקשה נסמכת על ראיה חדשה שטוען המבקש שמצא ותומכת לדבריו בטענתו בדבר היותו שותף של המנוח, ולא שוכר גרידא.

הפינוי קבוע ל 4.10.13, ואך ב 30.9.13 ראה המבקש להגיש בקשה זו.

2. למעשה בקשה חוזרת זו שלא כונתה בשם בקשה לעיון חוזר (אך כזוהי במהותה) הוגשה כבקשה בסעד זמני בגדרו של ההליך עיקרי שמספרו בכותרת: כתב תביעה להצהרה בדבר ביטול פסה"ד האמור שניתן בתא"ח 5015-10-12.

ההליך העיקרי והבקשה החוזרת שבגדרו הוגשו למעשה בעקבות החלטתי מאתמול

בתא"ח 5015-10-12 שדחתה הבקשה (צורפה כנספח ה' לבקשה).

3. לשם הבנת רקע הסכוך להלן סע' 1 עד 3 מאותה החלטה:

" 1. מדובר על תביעת פינוי לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שנועד להציב סדר דין מזורז לבירור תובענות לסילוק יד. ניתן פסק דין ב 24.2.13 על ידי השופטת באום לאחר שמיעת עדויות. התביעה התקבלה ונקבע שעל הנתבעים – בהם המבקש (הנתבע 2) לפנות את המושכר (בשוק בשפרעם) עד 24.3.13 . ברקע אציין בקצרה כי ביהמ"ש קבע (בין היתר) שאינו מקבל שהוכחה טענת ההגנה של שותפות עם המנוח (המשכיר המקורי שבנעליו נכנסה התובעת אלמנתו, כבעלת הנכס). אלא שלמרות שנדחתה הטענה צוין שגם אם היתה מתקבלת הרי עם פטירת המנוח פקעה השותפות ומעמד המבקש כאן אינו אלא של שוכר, מכוח הסכם השכירות שנחתם עם היורשת (התובעת) , ואם סבור מי מן הנתבעים כי קיימת שותפות יתכבד ויפנה בתביעה כספית בגין החזר כספי שהוא סבור שמגיע לו.

צוין גם כי בכל מקרה בחוזה נרשם שהנכס הוא רכוש המשכיר וכל תוספת של השוכר יהא רכוש המשכיר. עוד יצוין כי לא היה שנוי במחלוקת שהחוזה הופר באין תשלום של דמי השכירות לכמה חודשים לשנת 2012. ביהמ"ש הפנה גם לכך שחוזה השכירות מתחדש לשלושה חודשים באין הודעה אחרת, ובחוזה נקבע שאפשר לסיים תקופת השכירות על דרך מתן הודעה של שבוע מראש. נדחתה גם הטענה של פגיעה בצדדי ג' ונקבע כי לא ניתן היה להעביר זכויות או חזקה במושכר בלא הסכמת הבעלים.

2. פסק הדין חלוט. הוגש ערעור שנדחה בפסק דין מפורט מיום 30.6.13 . בין היתר צוין שמדובר בקביעות עובדתיות ופסק הדין אושר לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בפסה"ד בערעור נקבע מועד פינוי חדש בהתאמה, עד 7.8.13.

3. פסה"ד לא כובד, המושכר לא פונה עד היום, נפתח תיק הוצל"פ לשם ביצוע פסה"ד, וכעת ארבעה ימים לפני מועד הפינוי שנקבע, ראה המבקש להגיש בקשה זו. לדבריו לאחר שניתן פסה"ד מצא מסמך אותו חיפש, מסמך בחתימת המנוח ובו מתחייב המנוח שאין להוציא הנתבע אלא לאחר עריכת התחשבנות ובמקרה של סכסוך ימונה בורר. הטענה שהמסמך תומך בטענת השותפות שנדחתה ומן הדין להפנות את הסכסוך לבוררות על פי אותו מסמך (המבקש מציין שהמשיבה טוענת שהוא מזויף מן הסתם, אך יש לברר הענין). "

4. החלטתי הפנתה לשיהוי הניכר שחל בהגשתה; כאשר היעתרות לה בשלב מאוחר זה, משמעה סיכול הליך הפינוי, ומאידך יכול המבקש לתבוע בתביעה כספית אם טענתו הנה שהוא שותף (ומסתבר שתביעה כזו אכן הוגשה בפועל, וצורפה כנספח לבקשה החוזרת). הכל כאשר המבקש אינו מציין אימתי מצא כביכול הראיה החדשה, ומדוע לא ניתן היה בשקידה סבירה לאתרה ולהגישה עוד בגדרו של ההליך.

המבקש מלין על כך שבהחלטתי בסע' 4, ציינתי שכאשר הטענה היא שהתגלתה ראיה חדשה לאחר שניתן פסק דין חלוט אין להגיש בקשה לביטול פסק דין אלא ניתן לנקוט לעתים בהליך אחר שלא ננקט כאן. וכי יש להגיש תביעה זו לביטול פסה"ד שהושג במרמה.

המבקש אכן צודק בטענתו שאותו הליך אחר שלא ננקט ואליו התייחסתי אינו אלא תובענה נפרדת לביטול הפסק שלפי הנטען הושג במרמה. לפיכך אבהיר דברי: תובענה עיקרית שכזו כבקשה לביטול פסה"ד לא הוגשה אלא כעת , בגדר ההליך שמספרו בכותרת. בגדרה של אותה תובענה התבקש כאמור הסעד הזמני של העיכוב בבקשה זו שבפני, שכאמור בפועל אינה אלא בקשה לעיון חוזר. בעוד שהבקשה שהוגשה ב 30.10.13 ובה ניתנה החלטתי, היתה הבקשה לעיכוב, היינו הסעד הזמני, בלא תביעה עצמאית ומפורטת לביטול פסה"ד (למעשה בלא תביעה כלל); תביעה אותה אמור לשרת הסעד הזמני, ולהקפיא המצב עד בירורה ככל שיעתר ביהמ"ש לבקשה. בגדרה של הבקשה (הלאקונית) לעיכוב , היינו הסעד הזמני, ראה המבקש לבקש בכמה שורות לבטל פסה"ד, כלומר להשיג יעדה של תביעה עיקרית לביטול פסה"ד שכלל לא הוגשה. בדברי לא כיוונתי אלא לכך שאין להגיש התביעה עיקרית לביטול פסה"ד בגדרו של הסעד הזמני ואותו הליך עיקרי לא ננקט כלל. אכן, לעתים תוגש בקשה לסעד זמני עוד עובר להגשת התביעה העיקרית, אולם כשניתן הדבר יש להעדיף שהסעד הזמני יוגש בגדרו של ההליך העיקרי. ונראה ששבעתיים נכון הדבר כאשר מדובר בתביעה לביטול פס"ד חלוט בטענת מרמה לאור ראיה חדשה שהתגלתה. והרי הבסיס לתובענה הנו הבסיס לבקשת הביטול. ומקל וחומר שכך פני הדברים כאשר הוגשה הבקשה בשיהוי ימים ספורים לפני מועד הפינוי.

5. לסיכום הדין החל אפנה לקטע מהחלטתי בענין אחר בת.א. (חי') 14953-07 בתריס איווט נ' יוסף מערוף (החלטה מיום 8.12.08):

"10.1. ביחס לדרך הפרוצדוראלית לביטול פסק דין אזרחי בטענה שהושג במרמה (כגון שפסק הדין השתית יהבו על מסמך שהתגלה בדיעבד כמזויף וכיוצ"ב) - נאמרו הדברים הבאים בע"א 417/89 סעד חסן אעבריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מה(4) 641, 647:

"אין בדין כל הוראה בדבר הדרך בה יש לבטל פסק-דין שהושג במירמה. אך על-פי ההלכה והפראקטיקה, הדרך לביטולו של פסק-דין כזה, שהושג במירמה, היא על-ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו (ראה ע"א 143/51, 55/52[2], בעמ' 1817; ע"א 238/58 [3], בעמ' 1502). יפים לעניין זה דבריה של ד"ר זלצמן בספרה הנ"ל, בעמ'608:ב

'ככלל, אין לאפשר תקיפת עקיפין של הפסק בדרך של התגוננות מפני מעשה-בית-דין בהתדיינות אחרת כלשהי בין בעלי-הדין. פסק-הדין שהושג בתרמית או בקנוניה כלפי בית המשפט אינו בטל, דוגמת פסק-דין שנתן בית-משפט מחוסר סמכות, אלא ניתן לביטול בלבד, ודי בכך 'להפנות' את בעל-הדין הנפגע לדרך התקיפה הישירה. זו תהא ממילא, בדרך-כלל, הדרך שבה יבחר בעל דין המבקש לבטל את תוצאותיו האופרטיביות של פסק-הדין, זו הדרך שאליה יש להפנות את בעל-הדין כאשר הוא מבקש להשיג במסגרת ההתדיינות הנוספת תוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק הדין, כגון תובע שתביעתו נדחתה, כולה או חלקה, והוא שב ותובע על יסוד העילה המקורית, בטענה שפסק-הדין הושג בתרמית של הנתבע.'.

את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין שהושג במירמה (ראה ע"א 238/58 [3] הנ"ל, שם וכן המ' 445/80 (ע"א 596/78) [4], בעמ' 507). הטעם לפנייה לאותו בית-משפט שנתן את פסק הדין מוסבר בספרה הנ"ל של ד"ר זלצמן, בעמ' 600ו: