סמכות עניינית לדון בשאלה האם מסוף אלנבי מצוי בתחום שיפוטה של מועצה אזורית בקעת הירדן

רקע:

ביום 2/5/2012 הפנתה המשיבה מס' 1 (להלן: " המשיבה") למבקשת דרישה בגין חובות ארנונה בסך 29,423,416 ש"ח למעבר הגבול גשר אלנבי (להלן: " המסוף"), המוחזק על ידי המבקשת, על פי הנטען, בשטח השיפוט של המשיבה.

המבקשת הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרה היא למתן פס"ד המצהיר כי דרישת הארנונה הנ"ל של המשיבה בטלה ולחלופין מבוטלת, וכי המבקשת פטורה מלשלם ארנונה למשיבה.

לחילופין עתרה המבקשת לכך שיתאפשר לה להגיש השגה על חיובי הארנונה תוך זמן סביר.

עיקר מחלוקתם של הצדדים נטושה בשאלה האם מסוף אלנבי מצוי בתחום שיפוטה של המשיבה - כטענת המשיבה, אם לאו - כטענת המבקשת והמשיב מס' 2 (להלן: " המשיב"). לטענתם של האחרונים, מסוף אלנבי הינו " שטח סגור" כמשמעותו בצו בדבר הוראת ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל-1970 (להלן: " צו בדבר הוראת ביטחון"). על פי הוראות הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), תשל"ט-1979 (להלן: " צו בדבר ניהול מועצות אזוריות"), שטח סגור אינו נכלל בשטחה של המשיבה.

לעומתם טוענת המשיבה כי המסוף הינו " שטח תפוס", כמשמעותו בצו בדבר ניהול מועצות אזוריות, ומשכך הוא מצוי בשטחה. עוד טוענת המשיבה, כי הכרזתו של המסוף כשטח סגור בוטלה להלכה, כאשר החזקה בו הועברה למבקשת, ולמעשה, שכן הוא פתוח לציבור ומשמש מיליוני אנשים. לחילופין, טוענת המשיבה, יש להכריז על בטלות צו הסגירה, בהיותו לוקה בחוסר סבירות קיצונית.

בפתח ההליכים טענו המשיבים, כל אחד בתורו, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתובענה:

המשיבה טענה כי הסמכות לדון בטענותיה של המבקשת נתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר, במסגרת הליכי השגה וערר, ולא לבית המשפט.

המשיב טען כי בית משפט זה לא הוסמך לדון אלא בנושא המצוי בתחום הישובים. מאחר והמסוף אינו מצוי בשטחה של המשיבה, כנטען כל ידי המבקשת והמשיב, אין הדיון בעניינו נתון לסמכותו של בית המשפט.

תמצית טענות הצדדים:

המשיבה טוענת כי סעיף 69ב(א)(1) לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), תשל"ט-1979 (להלן: " תקנון המועצות האזוריות") מורה כי נישום רשאי להעלות טענה לפיה הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום, בדרך של השגה לפני מנהל הארנונה, ולא באמצעות תובענה לבית המשפט.

לעומתה טוענת המבקשת כי טענותיה אינן נוגעות לטעות באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום, אלא לאי חוקיות הטלת הארנונה. מנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בטענת אי חוקיות כלפי חיוב הארנונה.

המבקשת טוענת עוד כי עתירתה כוללת טענה נגד חיובים רטרואקטיביים שהושתו עליה על ידי המשיבה, וכי טענה זו אינה נתונה לדיון במסגרת הליכי השגה וערר.

עוד טוענת המבקשת כי סמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בטענות שבירורן נמסר להכרעתם נובעת מכך שהנכס נמצא בתחום שיפוטה של המועצה אשר מינתה אותם. כאשר הנכס אינו מצוי בתחומה של אותה מועצה, מנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון במחלוקת הנוגעת אליו.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי חברי ועדת הערר הינם תושבי הרשות המקומית, ולפיכך הם נגועים באינטרס אישי מובהק בתוצאות ההליך.

המשיב טוען כי סמכותו של בית משפט זה מוסדרת בפרק ט"ז לתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), תשמ"א-1981 (להלן: " תקנון המועצות המקומיות"), וסעיף 121א לתקנון המועצות האזוריות. על פי הוראות אלו מוגבלת סמכותו של בית המשפט לתחומי השיפוט של המועצות המקומיות והאזוריות. מאחר ושטח המסוף אינו מצוי בתחום השיפוט של המועצה המשיבה, על פי עמדתם של המבקשת והמשיב, נעדר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה.

לעומתו טוענות המבקשת והמשיבה כי רק בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון הוגבלה סמכות בית המשפט לכך שנשוא הדיון מצוי בתחום הישובים. לעומת זאת, בעניינים אחרים שבתקנון ובנספחיו נתונה לבית המשפט הסמכות, גם אם נשוא הדיון אינו מצוי בתחום היישובים.