סמכות עניינית ופיצול תביעות

1.         המבקש בה"פ 200635/07 (להלן - המבקש) הוא הזוכה בתיק הוצאה לפועל שהמשיב בה"פ 200635/07 (להלן - המשיב) הוא החייב בו.

            כחמישה חודשים לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל עשו המשיב ואשתו,   המשיבה 2 בה"פ 200635/07 (להלן - המשיבה) הסכם ממון, שקיבל תוקף של פסק דין על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון).

            בין השאר, התחייב המשיב כלפי המשיבה להעביר על שמה את מלוא זכויותיו על מחצית דירת המגורים המשותפת שלהם בתל אביב ולרשום הערות אזהרה לטובתה על מלוא זכויותיו בדירה אחרת ובחנות מסוימת בנתניה.

            המשיבים פעלו על פי ההסכם, העבירו בלשכת רישום המקרקעין את זכויות המשיב על הדירה בתל אביב על שמה של המשיבה ורשמו הערות אזהרה לטובתה על הדירה והחנות שבנתניה.

המבקש, מצידו, עיקל בצו של ראש ההוצאה לפועל את המטלטלין של בני הזוג בדירת המגורים.

2.         המבקש טוען, כי הסכם הממון לא נועד אלא להבריח מידיו את נכסי המשיב, ובתובענה זו הוא עותר למתן צו המצהיר "כי הסכם הממון שנחתם בין המשיבים בטל ו/או שהסכם הממון אינו פוגע בזכויות המבקש כלפי המשיב 1, כפי שאלה היו עובר לחתימה על הסכם הממון" ולמתן צווים המצהירים על בטלות העברת זכויות המשיב על שם המשיבה בדירה שבתל אביב ומחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובתה על זכויותיו בדירה ובחנות שבנתניה.

            המבקש ביקש צו הצהרתי נוסף, שיצהיר כי גם המשיבה חייבת כלפי המבקש בתשלום חובו של המשיב והמורה על צירופה כחייבת נוספת לתיק ההוצאה לפועל.

            המשיבה, לעומת זאת, הגישה תובענה לצו הצהרתי, לפיו כל המיטלטלין שעוקלו הם רכושה (ה"פ 200496/07).

3.         ביקשתי את התיחסות הצדדים לשאלת הסמכות הענינית של בית משפט זה לדון בתובענה בה"פ 200635/07, וזאת לאור הצווים המבוקשים שענינם זכויות במקרקעין רשומים.

            טענתו העיקרית של ב"כ המבקש להקניית הסמכות לבית משפט זה הינה, כי הסעד העיקרי המבוקש הוא ביטולו של הסכם הממון, דבר המצוי לסברתו בתחום סמכותו של בית משפט זה, כאשר הסעדים הנוספים לבטלות העברת הזכויות ומחיקת הערות האזהרה הינם סעדים טפלים ונלווים, והסעד העיקרי הוא המכריע.

            עוד סבור ב"כ המבקש, כי מחיקת הערות אזהרה נתונה לסמכותו הענינית של בית משפט זה.

            ב"כ המשיבים טוען כי הסעד המבוקש לביטולו של הסכם הממון נתון לסמכותו של בית המשפט לעניני משפחה, מכח סעיף 2(א) סיפא ל חוק יחסי ממון, ואילו הסעדים המבוקשים לביטול העברת הזכויות ומחיקת הערות האזהרה נתונים לסמכותו של בית המשפט המחוזי.

            מוסכם על הכל, כי הסעד המתבקש כלפי המשיבה, לצירופה כחייבת נוספת, נתון לסמכותו של בית משפט זה.

4.         הדין עם ב"כ המשיבים, אך לאו דווקא מטעמיו.

            הסעד העיקרי (לדידו של המבקש) נחלק, למעשה, לשניים: א - ביטולו של הסכם הממון ב- הצהרה, כי אין בו כדי לפגוע בזכויות המבקש כלפי המשיב, כפי שהיו קודם לחתימה על הסכם הממון.

            ביטולו של הסכם הממון אינו אפשרי ללא ביטולו של פסק הדין, שנתן לו תוקף, ווודאי שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בביטולו של פסק דין שנתן בית משפט אחר (בית המשפט לעניני משפחה).

            בין כה וכה, אין בקיומם של הסכם הממון ופסק הדין שנתן לו תוקף כדי לפגוע בזכותו של המבקש לטעון נגד תוקפו של תנאי מתנאי ההסכם הפוגע בזכויותיו, כך קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת דורנר) ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר , פ"ד נז(5) 491, עמ' 502-503 (פסק הדין עסק בענינם של בני זוג יודעים בציבור, אך הדברים רלבנטים גם לבני זוג נשואים):

            " מכאן, שאין יסוד לחשש כי הכרה בסמכותו של בית המשפט לאשר הסכם ממון בין בני זוג ידועים בציבור תשנה לרעה את מצבו של צד ג', הטוען לזכות.

            אף אין באישור ההסכם כדי ליצור זכות מקום שזכות זו אינה קיימת. כוונתי למצב שבו משולל ההסכם תוקף משפטי, למשל בהיעדר הפראמטרים המביאים לשכללו לכלל הסכם או מכוח היותו פוגע בתקנת הציבור. כך לדוגמה עלול ההסכם להיות פרי קנוניה שנרקמה בין בני הזוג, ותכליתה התחמקות מפירעון חובותיו של אחד מהם כלפי נושהו. במקרה כזה בכוחו של צד ג' לשלול את תוקפו של הסדר השיתוף ולטעון כי מלכתחילה אין תוקף לזכותו של בן הזוג הידוע בציבור...