סמכות בית הדין לדון בתביעה להפחתת מזונות קטין לאחר גירושי ההורים

• השאלה שבפנינו היא, האם מוסמך בית הדין לדון בתביעת האב להפחתת המזונות שנפסקו לבנו על פי הסכם גירושין.
• האב-התובע והאם-נתבעת מספר 2, חתמו על הסכם גירושין ביום 17.8.00, אשר אושר וקיבל תוקף בבית הדין הרבני ביום כ"א אב תש"ס (22.8.00).
• על פי סעיף 5 להסכם התחייב האב למזונות הנתבע 2, שהיה אז תינוק בן שלושה חודשים, סך של 2000 ש"ח לחודש. כן התחייב האב לשלם מחצית ההוצאות הרפואיות אשר אינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי, מחצית עלות ביטוח משלים, וכן 500 ש"ח בתחילת כל שנת לימודים בבית ספר.
• בסמוך לעריכת הגט בין בני הזוג, עזב האב-התובע את ישראל ומאז הוא מתגורר בצרפת.
• ביום י"ז כסלו תשס"ג הגיש האב את התביעה בה הוא תובע את בנו, הוא נתבע מס' 1, וכן את אמו, להפחתת המזונות. בתביעתו הוא מעלה שורה של טענות, אשר בגינן מבקש הוא את בית הדין להורות על הקטנת מזונות הקטין והעמדתם על סך של 100 יורו לחודש כערכם בשקלים.
• ביום 9.12.02 הגישה האם לבית הדין כתב הגנה, בו היא משיבה אחת לאחת לכל טענות התובע, ומעלה תביעות נגדיות, ביניהן מבקשת היא להגדיל את סמכום המזונות ל-2500 ש"ח בחודש. אף שכתב ההגנה מפורט מאד, הוא לא הוגש באמצעות עורך-דין.
• בכתב ההגנה האמור, לא נטענה כל טענת חוסר סמכות. גם בדיון שהתקיים בבית הדין ביום ג' שבט תשס"ג (6.1.03), לא נטענה טענת חוסר סמכות, ואף לא בפניית האם לבית הדין ביום בבקשה בכתב מאותו יום, לאחר הדיון.
• ביום 11.2.03 הוגשה על ידי ב"כ הנתבעים בקשה בכתב למחיקת התביעה מחוסר סמכות. בנימוקיה כותבת באת-כוח הנתבעים כי לא ניתנה הסכמה לסמכות בית הדין על ידי הורי הילד בשם הקטין לדון בתיק זה, וכי הקטין לא היה צד להליך אישור ההסכם שהתנהל בבית הדין, וענין מזונותיו לא נידון לגופו.
• בדיון שהתקיים ביום י"ז אדר א' תשס"ג (19.2.03) הוסיפה באת-כוח הנתבעים כי בדיון הקודם לא היתה האשה מיוצגת וטרם התקיים דיון לגופו של ענין, וכתב הגנה אינו תביעה. בתגובה משיבה ב"כ האב כי כתב ההגנה ניתן גם בשם הקטין, יש שם תשובות לגופו של ענין, ומשהתבקשה שם הגדלת מזונות הקטין הרי היא פונה בשם הקטין.
• בדיון בענין הסמכות שהתקיים ביום ט"ו כסלו תשס"ד (10.12.03), אמרה ב"כ הנתבעים, כי כתב ההגנה הוגש בשם האשה בלבד ולא בשם הקטין, ואין הסכמה מפורשת לסמכות בית הדין. היא הוסיפה כי בסעיף 24 לכתב ההגנה אמרה האם שהיות והיא לא מתפרנסת מספיק אז היא תובעת בשמה את הגדלת המזונות.
• ב"כ הצדדים הביאו אסמכתאות משפטיות לכאן ולכאן, ועתה הגיעה עת ההכרעה.
• אכן, הילד לא היה צד להסכם הגירושין, ועל פי פסיקת בית המשפט העליון, אין האמור שם מחייב את הילד. אך אין חולק, כי הסכם בין הורים שעניינו מזונות ילד קושר את ההורים עצמם. דברים אלו עולים במפורש, בין היתר, מן האסמכתא שהביאה ב"כ הנתבעים מפסק הדין בע"א 16/98 מאיר נ' מאיר ואח', אשר ציטט את דברי השופט זוסמן בענין שרגאי (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי פ"ד כג(2) 171, 176). גם בבג"ץ 2898/03 פלוניות נ' בית הדין הרבני הגדול, שניתן רק לאחרונה, ביום כ"ז בטבת התשס"ד (21.1.2004), נאמר (בסוף פיסקה 9 לפסק הדין):

"יודגש כי בעובדה שהקטין אינו כבול להסכם שבין ההורים כאשר לא התקיימו התנאים שפורטו לעיל, ומכך שהקטין רשאי להגיש תביעה נפרדת באמצעות אחד מהוריו כאפוטרופסו הטבעי, אין להסיק כי ההורה עצמו אינו מחוייב על-פי ההסכם."

• לפיכך, ברור הוא שלכל הפחות במישור היחסים שבין ההורים, כאפוטרופסים של הקטין, ההסכם מחייב.
• על פי הפסיקה, טענת חוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה. מאחר ובכתב ההגנה נכנסה האם לגופו של ענין מבלי להעלות טענת חוסר סמכות, נחשבת היא כמי שהסכימה מכללא לסמכותו של בית הדין לדון בתביעה להפחתת המזונות. הסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, די שתינתן מכללא. יש גם לזכור כי פסק דין למזונות הינו מעיקרו צופה פני עתיד, ובעיקרון הערכאה שנתנה את פסק הדין היא המוסמכת לשנותה עקב שינוי נסיבות. לענין זה ראו בג"צ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4), 591, 613:
• "...עקרון הסמכות הנמשכת נועד - מעיקרו - להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים - על-פי עצם טיבן - נתונות הן לשינוי, אשר-על-כן זכות הפניה לבית המשפט לשינויין (LIBERTY TO APPLY) טבועה בהן-עצמן. באה ההלכה וקבעה, כי תביעה לשינוי תעלה ותבוא (בכפוף ליוצאים שאינם לענייננו) לפני אותה ערכאת שיפוט שנתנה את ההחלטה המקורית. ראה, למשל: פרשת ג'ראח , עמ' 2627; פרשת הויזמן , עמ' 1147; פרשת בראור , עמ' 237; פרשת גולדפרב , עמ' 259; ע"א 336/68 לויץ נ' לויץ פ"ד כב (2) 944, 949; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר פ"ד לו (4) 757, 763-762; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 11 ,7; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו (3) 187, 189-188."
• אך עדיין, השאלה היא האם יש לראות את כתב ההגנה כמו שהוגש גם בשם הקטין, ומשכך יש לראות בכך כהסכמה של הקטין לסמכותו של בית הדין לדון בשאלת מזונותיו.
• לאחר ששקלנו את הענין, הגענו למסקנה כי יש להשיב על השאלה בחיוב.
• אמנם, שאלת חוסר ייצוג של בעל דין בענייני משפחה היא שאלה נכבדה. ראו: רע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן פ"ד נא(5), 375. אולם, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. במקרה דנן, מדובר באם שהינה אשה משכילה, בעלת שפה רהוטה, אשר השכילה להציג את טענותיה בטעם רב, דבר דבור על אופניו. האם טופלה כבר בעבר על ידי באת-כוחה הנוכחית (כפי שעולה מסעיף 5 להסכם הגירושין), ואף היה לה שיג ושיח עם הלשכה המשפטית של ארגון הנשים ויצ"ו בענין המזונות, עוד קודם להגשת כתב התביעה הנוכחי. על רקע האמור, ומקריאת כתב ההגנה, ניתן להסיק, כי בחירתה לפנות בעצמה לבית הדין, ולא באמצעות עורך-דין, נעשתה תוך מודעות עצמית ברורה. בנסיבות אלו, מדובר בהכרעה אוטונומית של האשה, אשר היא נתפסת עליה, אף שלא היתה מיוצגת על ידי עורך-דין.