סמכות בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין

הוגשה בפנינו בקשת רשות ערעור על ידי ב"כ האשה על החלטת כב' ביה"ד האיזורי תל אביב מיום א' בתמוז תשס"ז (17.6.07). בהחלטתו הנ"ל קבע ביה"ד האיזורי, כי הסמכות לדון בעניני הרכוש, מזונות האשה, משמורת הילדים ויתר הענינים שנכרכו בתביעת הגירושין מוקנית לביה"ד.

לאחר העיון בבקשה החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בבבקשה כבערעור על סמך כתבי בית הדין שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים.

עיקרי טענות ב"כ האשה-המערערת: 

טעה בי"ד קמא כאשר קבע כי תביעת הגירושין כנה, בעוד העילה האמיתית לתביעת הגירושין של הבעל היא המאהבת הגויה שלו. הסרת המידע הזה מביה"ד מהווה 'חוסר תום לב'.

טעה בי"ד קמא שלא נתן משקל ראוי לחקירת הבעל בה התגלה שתביעת הגירושין מבוססת על אדני כזב, ואיננה חושפת את האמת. וגם ביה"ד קמא לא קיבל את הסברו של הבעל  שהמדובר בבת של חברים. כמו כן היו תשובותיו מבולבלות, לא אמינות ולא אמת.

הקביעה שתביעת הגירושין של הבעל כנה, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המוסר, הצדק והיושר שבבסיס ההלכה היהודית. 

טעה בי"ד קמא כשאישר לבעל להגיש כתב תביעה מתוקן ביום 20.4.06. וכן קובל ב"כ המערערת על אופן המצאת ההזמנות לדיון.

עוד הוא טוען כנגד כנות הכריכה של עניני הרכוש, ודרישת הבעל להחזיר חובות שלקחו לדבריו מאביו, אלא שכאן הוא גולש לטענות הרכושיות לגופן, וטענות בענין זה עדיין לא נשמעו ולא התבררו בפני ביה"ד קמא. לכן אין להן מקום בכתב ערעור. 

על כך עונה ב"כ הבעל-המשיב: 

הבעל הגיש תביעתו כדין בטרם פנתה האשה לביהמ"ש, וכרך עם תביעתו את עניני הרכוש ויתר הנושאים. למעשה עד היום לא הגישה האשה שום תביעה בעניני הרכוש בביהמ"ש. ורק מזונות נפסקו לה בסכומים אסטרונומיים.

ביה"ד קמא קבע בהחלטה מנומקת כי תביעת הגירושין כנה וכי הכריכה נעשתה בכנות וכדין.

מי שנוהג בחוסר תום לב היא האשה, אשר אינה מופיעה לדיונים בתואנות שוא, וגורמת לדחיית הדיונים על מנת להנציח את המצב. הוא מכחיש את קיומה של מאהבת. 

בקשר לכתב התביעה המתוקן, הוא מסביר, שמדובר בתוספת על כתב התביעה הראשון. עוד הוסכם בביה"ד עם ב"כ הקודם של האשה (ביום 5.7.06), כי הדיון בענין הסמכות יהיה בביה"ד, והסכמה זו קבלה תוקף של פסק דין. כאשר ניסה ב"כ החדש של האשה להתכחש בביהמ"ש להסכמות אלה, התקיים דיון ארוך (3.12.06), ובסופו הכריע השופט פ. שטרק, שבית הדין הרבני הוא שיחליט במחלוקת בן הצדדים בענין הסמכות בענינים שנכרכו בתכיעת הגירושין. נמצא שהסמכות להכריע בענינן הסמכות נתונה לביה"ד הרבני ועל כך אין מחלוקת.

אשר לכנות תביעת הגירושין הוא טוען, שהבעל מעוניין בכנות להתגרש מן האשה, וזאת מן הטעמים שמנה בתביעת הגירושין. כנות התביעה נבחנת בשאלה האם באמת הוגשה התביעה מתוך כוונה להתגרש, גם אם אין בכתב התביעה עילה הלכתית לגירושין (בר"ע 1152/98 פס"ד של השופט יעקובי-שווילי). "כנות תביעת הגירושין עשויה ברוב המקרים להוות ראיה כמעט מכרעת לכנות הכריכה" (רוזן-צבי, דיני משפחה בישראל-בין קודש לחול, עמ' 55).  

בענין פירוט הרכוש, הוא משיב, שלא נשמעה מפי האשה שום טענה על העדר פירוט של רכוש. הבעל גם הציע לחלק את כל הרכוש שוה בשוה, לאחר תשלום החובות. 

גם האשה אינה רוצה שלום בית אלא בית, וטענתה בענין זה היא מטעמים טקטיים בלבד, להשגת השגים רכושיים בלבד.

בטרם נדון בטענות הצדדים ראוי לציין לשבח את ההחלטה המפורטת והמנומקת של כב' ביה"ד האיזורי, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית ומשפטית. ביה"ד קיים שני דיונים בנוכחות הצדדים, ובחן היטב את כל הטענות ככל שהן נוגעות לשאלת הסמכות.  

לגופו של ענין, לאחר העיון בכתבי הצדדים, בנספחים שצורפו על ידם ובהחלטה המנומקת של כב' ביה"ד, החלטנו לדחות את הערעור ולאשר את החלטת ביה"ד האיזורי. ונפרש את דברינו:

א. צדק כב' ביה"ד, כי ליושב ראש הרכב הסמכות לתת החלטות ביניים, וכי החלטה בענין סמכות היא במהותה 'החלטת ביניים'. הרחבנו את הנימוקים המשפטיים וההלכתיים בנושא זה בפסקי דין שניתנו על ידינו בתיקים אחרים, ואין צורך לחזור עליהם שנית.