סמכות בית הדין לדון בנושאים הנלווים לגירושין

נושא הערעור הוא, סמכות בית הדין הרבני בנושאים הנלווים לגירושין. למרות שמדובר בדיון מיקדמי בלבד, הכבירו ב"כ הצדדים עלינו שפע רב של חומרים כתובים, ושל חומרים אחרים. בית הדין האזורי בהחלטה מנומקת מיום כד אלול תשסו, קבע את סמכותו בכל הנושאים הנלווים לגירושין שנכרכו ע"י המשיב בכתב התביעה. בדיון בבית המשפט למשפחה לא נקבלה בקשת ב"כ המערערת לצרף את החברות שיש למשיב מניות בהן לתביעת הרכוש. על כך הגיש ב"כ המערער ערעור לבית המשפט המחוזי.

הערעור נסב על סמכות בית הדין הרבני בנושאים הנלווים.

יש להדגיש, ב"כ המערערת מלין על בית הדין האזורי שלא איפשר לו לחקור את המשיב כדבעי. מוזר מאוד. מדובר בדיון מיקדמי על סמכות, שנמשך שעות רבות בבית הדין האזורי. כמעט ולא ראינו דיונים מסוג זה שהושקע בהם זמן כה רב. ב"כ המערערת גרר את הדיון לפינות נסתרות, תוך שימה לקלס של המשיב שאינו דובר עברית כהלכה, ועל כן כתב התביעה לגירושין חובר לא על ידו. בית הדין האזורי סבר בצדק, שיש גבול לכל דבר, ואין צורך לבזות את המשיב עוד ועוד, כשמדובר בסך בכל בדיון מיקדמי בלבד.

יאמר גלויות. שם המשחק הוא "כסף", והרבה כסף. ב"כ המערערת מתאמץ מאוד לגרור את החברות שיש למשיב מניות בהן לתוך המשחק, על מנת להגדיל את העוגה ככל האפשר. הוא סבור, כפי הנראה, שבבית המשפט ייטב למרשתו, והיא עשויה או עלולה לזכות בנתח גדול יותר של הרכוש. לא מדובר בשלום בית ולא באהבה. שני הצדדים רוצים בגירושין. הגימטריה של כל דיון הסמכות, היא ממון בלבד.

המאמצים שהשקיע ב"כ המערערת לשלילת סמכות בית הדין הרבני, אינם יכולים לסתור את העובדה הפשוטה, שהסמכות של בית הדין עומדת בכל הכללים המשפטיים הדרושים. אפרט:

א.      הגירושין.מדובר בזיווג שני, כאשר לכל צד ילדים מנישואין קודמים. הנישואין נערכו לפני 5 שנים, כאשר המערערת היתה לקראת סיום ההריון. לפני הנישואין ערכו הצדדים ביניהם הסכם ממון, שאושר ע"י הרב רושם הנישואין. יש מחלוקת בין ב"כ הצדדים, אם אישור ההסכם עומד בהוראות שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, אבל במסגרת הדיון המקדמי בסוגית הסמכות, אין מקום להיכנס לזה. דבר אחד ברור: שני הצדדים הבינו שההסכם מפריד באופן מוחלט בין רכושו של המשיב והחברות שיש לו מניות בהן, ובין שיתוף נכסים כתוצאה מהנישואין. השיתוף נועד במפורש להיות רק בתכולת דירת המגורים, ותו לא.

העובדה שמדובר בזיווג שני, ובילדים מנישואין קודמים, מסבירה היטב את הצורך בהסכם קדם נישואין. זיווג שני אינו דף חלק. קיים חשש רציני לפירוק הנישואין - כידוע, חלק לא קטן של נישואין אלו אינו מחזיק מעמד. בנוסף, לכל אחד מן הצדדים יש הסטוריה משפחתית משלו, וכאשר יש לו ילדים בוגרים, הרי קיימת דאגה לרווחתם, וכן קיים רצון טבעי למניעת המצב המוגדר בהלכה "ואכלו זרים חילם". הילדים לא פעם מעורבים בחיי המשפחה החדשה, וכל צד בוחן את משנהו לפי התייחסותו לילדיו שלו. כמעט בכל זיווג שני, עורכים הצדדים הסכם ברור ומפורט, להבטיח את עצמם בעת פקודה, וכן להבטיח את עתיד ילדיהם. מה שנעשה כאן, אינו שונה מן הנעשה ברוב הגדול של נישואים שניים.

בדרך כלל מקובל בבתי הדין, שלא להתאמץ בשלום בית, כשמדובר בזיווג שני, ובפרט כשמדובר בנישואין שהחזיקו תקופה קצרה בלבד. הסיכוי לשינוי נמוך מאוד, וכאשר נישואין אלו מתפרקים, כמעט שאין אפשרות לתקנם.

תביעת הגירושין של המשיב נגזרת מכך. אין ספק שהיו קלקולים בחיי המשפחה הקצרים, שפורטו בכתב התביעה לגירושין, כולל פירוד בפועל - המשיב עזב את הבית, לדבריו עקב דרישת אשתו - וכפי הנראה נושא הילדים היה אחת העילות לקרע במשפחה.

כנות של תביעת גירושין, נמדדת אם אכן המשיב מעוניין בגירושין, או שמטרתו לנקוט הליך פיקטיבי לצורך גריפת הישגים אחרים.

אין לנו ספק שהמשיב רוצה מאוד להתגרש. הוא הצהיר על כך בפנינו שמוכן לסידור גט מיד וללא תנאי, ואין סיבה שלא נאמין לו. כאמור, גם המערערת תקבל את הגט בשמחה, אם תבוא על סיפוקה בענין הרכוש.

על כן. תביעת הגירושין כנה ואמיתית.

ב.       כריכה כדין ובכנות.ב"כ המערערת סבור שהכריכה אינה כדין. וזאת משום שכתב התביעה לגירושין, אינו מפרט את הרכוש וכן טופס הרצאת פרטים במזונות אינו מלא בחלקו.

נבדוק את הדברים. כתב התביעה אינו מפרט את הרכוש, אבל יש בו איזכור ברור והפניה להסכם הממון, שבו נאמר שאין לצד האחר זכויות בשל רעהו. כתב התביעה הוגש ע"י המשיב עצמו, גם אם הוכן בעבר ע"י עורך דין.

מותר למשיב לחשוב שהסכם הממון שם קץ לכל התדיינות בענין הרכוש, ועל כן אין צורך לפרט דבר שמראש הוסכם שאינו בר שיתוף. המשיב לא התאמץ להסתיר דבר. לדידו, היה עליו לפרט רק אותם דברים שלגביהם הוסכם אחרת. הוא לא צריך להעלות בדעתו שיש בעיות משפטיות עם הסכם הממון - אם אכן יש בעיות כאלו, כדברי ב"כ המערערת. איזכור הסכם הממון, שנמצא בידי הצד שכנגד, והעובדה שאותו צד ידע על החברות הללו, הינו כדין ואינו פוגם בכנות. אגב, אין טופס להרצאת פרטים בתביעת רכוש.

ג.        כריכת המזונות.ב"כ המערערת מלין על השמטת פרטים בטופס התביעה למזונות. אכן, תקנות הדיון מחייבות את הגשת הטופס הנ"ל. אבל גם אם הוגש הטופס והושמטו ממנו פרטים, עדיין רחוק לומר שמדובר באי כנות או בהעלמת דברים. כאמור, המשיב לא העלים את מעמדו ואת רכושו, ובכל מקרה, גם אם חטא, יש לזה תרופה בדמות הגשת כתב תביעה מתוקן, כפי שמקובל לא אחת גם בבית המשפט, או בהשלמת הדברים תוך כדי הדיון. הכלל בדברים האלה, חייב להיות ברור: העלמת פרטים מתוך כוונת זדון, פוגמת בכריכה. אי מילוי פרטים בשוגג, או פרטים שלגביהם נאמרו דברים כלליים שאינם מפורטים וניתן להשלים את החסר, יכולים לבוא על תיקונם לאחר מכן.

ד.       צירוף החברות לתביעה.ב"כ המערערת הצביע על בעיה של ממש. בית המשפט למשפחה מוסמך לצרף לדיון גם חברות בע"מ שיש למשיב חלק בהן, ואילו בית הדין הרבני אינו יכול לעשות זאת. אכן, יש כאן בעיה, שבה אשם המחוקק, שהרחיב מאוד את סמכות בית המשפט למשפחה, והצר מאוד את סמכות בית הדין הרבני. אעפ"כ, כל עוד מוסמך בי"ד רבני לעסוק בעניני רכוש, לא ניתן לחוסמו בטענה שיש ערכאה שיכולה לדון בהיקף רחב יותר בנושא. הסמכות צריכה להיות נידונה לגופה, ולא היכן טוב או יעיל יותר להתדיין. היעילות אינה חזות הכל. זכותו של אדם בדיני משפחה לבחור לעצמו את הערכאה המתאימה, כל עוד שהחוק מאפשר זאת. ישנם מצבים שבהם יעיל יותר ומהיר יותר להתדיין דוקא בבי"ד רבני, ובכל זאת לא נקבע משום זה שלבית המשפט אין סמכות.

יש לזכור כי בעלי הדין בבית הדין הרבני בדרך כלל הם בני הזוג בלבד. בית הדין דן ופוסק בדבר חלוקת הרכוש במישור היחסים שבין בני הזוג. הדין הרצוי הוא שאם לסכסוך שבין בני הזוג יש נפקות לגבי צד שלישי, יוסמך בית הדין לצרף את הצד השלישי לדיון, כשם שבית המשפט לעניני משפחה רשאי להטיל את מרות סמכותו על צד שלישי, שאינו בן משפחה, כאשר צרופו לדיון יתרום לייעולו ולהכרעה בשאלות האמיתיות העומדות במחלוקת (וראו פסק דיננו בקשר ליכולת לאכוף הליכי בזיון בית הדין על צד שלישי, ערעור 2769 /ס"ג א'י' נ' א'א', מצוי כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/24.doc). יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם. על דרך הכלל, גם בהעדר יכולת לצרף צד שלישי כבעל-דין בבית הדין הרבני, מוסמך בית הדין לכפות את התייצבותו של הצד השלישי כעד. בית הדין מוסמך לאכוף על הצד השלישי להמציא מסמכים שיש להם השלכה על הכרעת הדין במישור שבין בני הזוג. הכרעתו של בית הדין תהיה בגדר מעשה-בית-דין ביחס לבני הזוג עצמם. הצד המעונין בדבר יוכל לעשות שימוש בפסק הדין של בית הדין לצורך בירור הסכסוך כלפי צד ג' בערכאה המוסמכת. לכלל זה יש יוצא מן הכלל: כאשר בית הדין סבור כי לאחד מבני הזוג יש שליטה לגבי צד ג' הנחוץ לבירור הסכסוך, וכי הוא יכול להביא להסכמתו של צד ג' להצטרף כבעל דין בבית הדין. אם בן הזוג אינו עושה את הדרוש לצורך צירופו של צד ג', עולה חשש של חוסר תום לב, באופן המשליך על כנות כריכת ענין הרכוש בתביעת הגירושין.

עסקתי בעבר בנושא דומה בתיק 059103697-21-1 ט. ש נ' ט. ח. י. בפסק דין שניתן באותה פרשה (פסק דין מיום י"ח טבת תשס"ו - 18. 1. 06), מדובר היה בהעברת רכוש שהיה רשום על שם הבעל לחברות בע"מ, שאבי הבעל הוא בעל המניות העיקרי בהן. כתבתי באותו פסק דין, כי לא ניתן לדון ברכוש הצדדים בבית הדין הרבני בגין הכריכה, אלא אם כן ידאג הבעל, שאביו והחברות שיש לו חלק נכבד בהן, יכפיפו את עצמם לסמכות בית הדין הרבני. קיום דיון בבית הדין הרבני ללא צרוף החברות, אינו אפקטיבי, ומעורר חשש להברחת נכסים שבית הדין אינו מוסמך לדון בהם.