סמכות בית הדין לדון במזונות ילדים לאחר הגט

בפנינו ערעורה של האם, פלונית, על פסק הדין של כב' ביה"ד האזורי נתניה, מיום כ"ג אדר תשס"ז (13.3.07), בו הפחית ביה"ד את סכום המזונות שקבעו הצדדים בהסכם הגירושין. הנימוק להפחתה הוא סרבנות הקשר של הילדים עם האב, שביה"ד תולה באשמת האם. עוד חייב ביה"ד באותו פסק דין את האם לפרנס ולכלכל את הילדים, עד אשר יגיעו לגיל 18 שנה.

ב"כ המערערת מעלה שתי טענות, האחת כנגד סמכות ביה"ד לדון בענין מזונות הילדים לאחר הגט, והשניה כנגד הקביעה שהאם היא הגורמת לסרבנות הקשר, בעוד שמתסקיר פק"ס עולה שהאשם הוא בהתנהגות האב כלפי הילדים.

בדיון טען האב, שיש עוד עילה להפחתת המזונות, וזאת עקב מצבו הכלכלי הקשה לעומת מצבה הטוב של גרושתו.

את הטענה להעדר סמכות מבסס ב"כ האם על פס"ד בג"ץ (8636/03 סימה אמיר נ' יוסף אמיר ואחרים, ניתן ביום 6.4.06).

אולם המעיין בפסה"ד יראה שאין הנידון שם דומה לנידון שלפנינו כלל וכלל. בבג"ץ אמיר עמדה השאלה (פיסקה 11):

"האם בנסיבות אלה, לאחר גירושי בני הזוג, קנויה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעתו הרכושית של הבעל, הנשענת על טענת הפרת הסכם הגירושין על ידי האשה? 

ובפיסקה 24: 

"...לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם הגירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין. העילה מבוססת על הפרת הסכם גירושין לאחר מתן פסק הגירושין והשלמת גירושי בני הזוג, ומטבע הדברים, אין לכרוך עילה חדשה כזו בגדרם של העניינים שנכרכו בעבר בתביעת הגירושין".

מה שאין כן בנידון דידן, בו מדובר בתביעות שכבר היו בסמכות מלאה של ביה"ד לפני הגירושין. ואין זה משנה אם הסמכות היתה בהסכמה או שלא בהסכמה, שהרי כל 'כריכה' נעשית ברצונו של בעל דין, והיא מקנה סמכות מלאה וייחודית לביה"ד.

הדברים למעשה מפורשים בבג"ץ אמיר גופו (פיסקה 14): 

"כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה".

למעשה הדברים פשוטים עוד יותר, שכן בדיון שהתקיים בביה"ד האזורי ביום ד' כסלו תשס"ב (19.11.01), ביקש ב"כ האשה להכניס סעיף בהסכם לפיו הסמכות לדון בעניני ההסכם לאחר הגירושין תהיה לביהמ"ש. ביה"ד הציע לב"כ האשה לפנות לביהמ"ש ולאשר שם את ההסכם. אולם ב"כ הבעל התנגד, ותבע לדון לאלתר בתביעת הגירושין לגופה ובכל הענינים שנכרכו לה כדין.  

לאחר דין ודברים בין ב"כ הצדדים החליט ביה"ד, כי משהוגש ההסכם לאישור ביה"ד, כל הכתוב בהסכם וכן הפרשנות של ההסכם היא בסמכות ביה"ד. ואם ברצון מי מהצדדים לערער על ההחלטה זו עליו להודיע לביה"ד לפני שביה"ד יאשר את ההסכם.

שני הצדדים הודיעו שאינם רוצים לערער על ההחלטה. 

הנה כי כן שאלת הסמכות עלתה והוכרעה עוד לפני אישור ההסכם וסידור הגט, ביה"ד נתן את החלטתו ושני הצדדים הודיעו שאינם מערערים עליה. 

נוסיף עוד, כי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים בהחלט מקנה סמכות שפוט לבתי הדין לדון במזונות גם לאחר הגירושין.

בסעיף 9 נאמר:

"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922-1947"... אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לכך".

ובסעיף 51 (1) לדבר המלך נאמר: