סמכות בית הדין לאשר הסכם בין צדדים שאינם נשואים בענייני ילדיהם העתידיים

הערעור שלפנינו

לפנינו ערעורם של הצדדים על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו שדחה את בקשתם לאשר הסכם שערכו ביניהם בנימוק של העדר סמכות ועל יסוד קביעתו של בית הדין כי הסכם זה אינו בבחינת שינוי של הסכם הגירושין (שאושר בבית הדין), אלא הסכם חדש בין שניים שאומנם היו בעבר בני זוג אך עתה אינם כאלה וכי ההסכם החדש נעדר כל זיקה משפטית להסכם הגירושין או להיותם של השניים בני זוג בעבר.

מטעמי זהירות וכדבר שבשגרה, ובפרט נוכח הגדרת הצדדים במחשב בית הדין כמערערת ומשיב – אף שייתכן שמדובר בהגדרה אוטומטית של מערכת המחשוב בלבד – ביקש בית הדין גם את תגובתו המפורשת של המערער, למרות האמור בערעור עצמו כי הוא משותף ומוסכם. זהירות זו דרשה גם בהעדר תיעוד להגשתו של הערעור בפועל בידי שני הצדדים גם יחד ובהעדר אימות לחתימתו של המערער (שהוגדר כאמור משיב) על כתב הערעור.

תגובה כאמור התקבלה ועתה נחה דעתנו כי המערער אכן מערער הוא, הוא והמערערת יחד, ולא משיב, וכי הבקשה אכן מוסכמת היא.

דיון

אי־הצבעתו של הערעור על טעות כלשהי בהחלטת בית דין קמא והטענה לסמכות מכוח הסכמה

לגופו של עניין עיון בכתב הערעור מעלה כי לכאורה אין הוא מצביע על 'טעות' של בית דין קמא:

המערערים לא מצביעים על טעם שלפיו אכן יש לראות את ההסכם החדש כהמשכו של הסכם הגירושין, אין הם מבארים גם מדוע יש לראות בהם 'בני זוג' ככל שהדבר נוגע לסמכותו של בית הדין לאשר הסכמים ביניהם.

כל שטוענים המערערים הוא, לכאורה, כי נוכח הסכמתם לסמכותו של בית הדין לאשר את ההסכם ביניהם קמה לבית הדין סמכות זו. הם אף מגדילים לעשות בקובעם כי הסכמה כזו יש בה כדי להעניק לבית הדין סמכות בכל עניין שלגביו תהיה הסכמה בין הצדדים לרבות דיני ממונות, דיני עבודה וכו'.

קביעה זו היא, בהשאלה, בבחינת 'טעות בדבר משנה' כשאת המונח 'משנה' שואלים לצורך זה חוקי מדינת ישראל ובצידם גם פסיקות ידועות של בג"ץ.

סמכותו של בית הדין היא לאשר הסכמי ממון בין בני זוג, כך על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973. אף שאין בחוק זה סעיף "הגדרות" המגדיר מה הם "בני זוג" לעניינו, ברור לחלוטין מלשונו של חוק זה ומהוראותיהם של רבים מסעיפיו כי עוסק הוא אך ורק בזוג נשוי או העומד להינשא. זהו אפוא גם פירושו של המונח "הסכם בין בני זוג" האמור בסעיף 1 לחוק זה ושאליו מתייחס סעיף 2 הנ"ל.

משנכלל הסכם בהגדרתו זו של החוק יוסמך בית הדין לאשר גם את שינויו אף אם בינתיים חדלו הצדדים מלהיות בני זוג, כפי שעולה מסעיפי החוק האמורים, אולם כפי שקבע בית הדין – ועל זאת לכאורה לא ערערו הצדדים – ההסכם שבו מדובר עתה אינו בגדר שינוי או תיקון של ההסכם הקודם, ואין הוא אלא הסכם חדש, בעניין חדש, והצדדים כבר אינם בני זוג כהגדרתם דלעיל ואף טענה כי הם עומדים להינשא שנית ומשכך לחסות תחת כנפי הוראותיו של חוק זה – לא עלתה מדבריהם.

נוסיף ונאמר כי לגופו של עניין ההסכם החדש עוסק לא בענייני יחסי ממון שבין הצדדים אלא בענייני ילד משותף שהם מבקשים להביא לעולם, מחוץ למסגרת הנישואין ושלא באמצעות יחסי אישות אלא בסיועם של טיפולי הפריה.

נעיר אגב כי ההסכם כולל גם שינויים באשר הוסכם עליו בהסכם הגירושין המקורי בנוגע לילדם המשותף הקיים של הצדדים. שינוי ההסכם בנוגע לכך אכן מצוי בסמכותו של בית הדין, אלא שדומה שעל כך לא חלק גם בית דין קמא אלא שמשנתבקש לאשר את ההסכם כולו כמקשה אחת קבע כי לא הוסמך לעשות זאת, שכן יתר ההסכם – הסעיפים שהם עיקרו ושלמענם נוצר – עוסק במה שאינו בסמכותו.

אי־אישורו של ההסכם גם נוכח הפקפוק בשאלת הבאתו בחשבון את טובת הילד הקיים

בהקשר זה ייאמר גם כי לכאורה עולה כי המוצהר בהסכם כי די למזונות הילד הקיים במחצית הסכום שנקבע לגביהם בהסכם המקורי עומד בזיקה ישירה לקביעה כי סכום זהה הוא שיהיה גם סכום מזונות הילד החדש שייוולד וכי בסך הכול ייוותר אפוא חיוב המזונות לשני הילדים כשהיה עד כה לילד אחד. לא זו בלבד אלא שעל אף הקביעה כי די לילד האחד במחצית הסכום המקורי, נקבע כי בפועל יופחתו מזונות הילד האחד למחצית רק לכשייוולד הילד החדש.

יש באמור כדי להטיל צל כבד, אם לא למעלה מכך, על אמינות ההצהרה כי אכן די לילד האחד במחצית הסכום שנקבע לגבי מזונותיו בהסכם המקורי, ועננה כבדה מרחפת מעל האפשרות להניח כי הסכם זה אכן הביא באמת ובתמים את צרכיו של הילד בחשבון.

גם מטעם זה היה מקום להימנע אף מאישור אותו חלק שבהסכם המצוי לכאורה בסמכותו של בית הדין, החלק הנוגע למזונות הילד הקיים. בית הדין מצווה לפסוק בענייני מזונות ילדים, ובכלל זה לאשר הסכמים בעניינם, מתוך בחינה של טובתו של הילד ושל צרכיו ושימתם של הללו למעלה מכל שיקול אחר. אמת, הורים הם אפוטרופוסיו של ילדם ועל דרך כלל הם העומדים בשמו בפני ערכאות שיפוטיות, ואמת גם כי על דרך כלל רשאי בית הדין להניח כי הורים דואגים לטובת ילדם ומשמצהירים הם בהסכמה כי די למזונותיו בסכום זה או אחר אפשר לקבל את עמדתם ולפסוק כך. ברם עת שרואה בית הדין דברים הניכרים המלמדים כי ייתכן שלא כך נעשה בהסכם המסוים שאת אישורו מבקשים מבית הדין, שומה עליו שלא לאשר את ההסכם ללא בדיקה מעמיקה.